קצג. ענין כותל אחד משמש לשניהם

ענין אחוריים הוא בעיקר על חסרון אור החכמה, שהוא עצמות החיות, שנקרא בחינת אור ישר. ועל האור הזה היה הצמצום, בכדי שלא יבוא חס ושלום לידי שינוי צורה. ומשום זה זו"ן בזמן שאינם כתיקונם אין להם בחינת ג"ר, מטעם שלא יִינְקוּ הַסִּטְרָא אַחֲרָא.

אבל מכל מקום, כיון שיש חסרון ג"ר, יש חשש שהחיצונים יתאחזו, כי הם נהנים בכל מקום שיש איזה חסרון בקדושה, משום שהם באים ושואלים את שאלת "אַיֵּה", ולתרץ את הקושיא הזו מטרם שיש בחינת חכמה אינו במציאות. לכן יש לזו"ן תיקון, שהם עולים ונכללים בבינה, שהיא בחינת "כִּי חָפֵץ חֶסֶד" ודוחית חכמה. ובבינה עצמה אן צורך לחכמה משום שהיא עצם חכמה.

וזה נקרא שעושים הכל על דעת רבם, שכל היסוד שלהם הוא שורשם, היינו דעת רבם. ושם אינו שייך הקושיא של "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ1".

והם בבינה עד שמתתקנים על ידי העלאת מ"ן של כוחות ויגיעות, עד שנטהרו מבחינת קבלה לעצמם, אזי הם מוכשרים לקבל חכמה - ורק אז מותר להם לגלות את בחינתם עצמם, שהמה בעלי חסרון מזה שאין להם חכמה - ולקבל את התירוץ - היינו להמשיך את אור החכמה, שיאיר בהם בבחינת הארת חכמה. ואז הם ברשות עצמם ולא ברשות דבינה, מטעם שיש להם אור החכמה, ואור מבער ומגרש את החיצונים. ואפשר שזה פירוש: "וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס".

וזה נקרא כותל אחד, היינו באחוריים דבינה, שזה מספיק בשביל שניהם, שהוא תריס בפני הַסִּטְרָא אַחֲרָא. היינו, עם זה שהאדם סומך על דעת רבו, שהוא אחד עם רבו, היינו שאותו כותל שיש לרבו שהוא בחינת "חָפֵץ חֶסֶד", מספיק גם בשבילו. מה שאין כן אחר כך שנחלקים, היינו שהוא ממשיך הארת חכמה וכבר יכול להיות ברשות עצמו, בזה שכבר יכול לתרץ את כל הקושיות של הַסִּטְרָא אַחֲרָא.