מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה

תשנ"א - מאמר י"א

1990/91 - מאמר 11

בזה"ק (וישלח ובהסולם אות א') אומר שם וזה לשונו, "ר' יהודה פתח, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך. כי בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עמו.

כמו שכתוב, וחטאתי נגדי תמיד. והוא משום שבכל יום עושה את האדם להחטיא לפני רבונו. והיצר הטוב בא אל האדם מיום שבא לטהר. ומתי האדם בא להיטהר. הוא בשעה שהוא בן י"ג שנה. אז מתחבר האדם בשניהם, אחד בימין ואחד בשמאל. היצר הטוב בימין, והיצר הרע בשמאל. ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש. בא האדם להיטהר, נכנע היצה"ר לפניו והימין שולט על השמאל, ושניהם, היצה"ט והיצה"ר, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו, שהוא הולך", עד כאן לשונו.

ויש להבין, כשאנו מדברים בבחינת העבודה, אנו מבינים, שהיצה"ט שומר את האדם בזמן שהוא הולך בדרך ה', ורוצה להגיע לדביקות ה', אז הוא מקבל שמירה מהיצה"ט. אבל איזה שמירה האדם מקבל מיצה"ר, שבגללו הוא יגיע לדביקות ה'. שמשמע, שאם הוא לא יקבל שמירה מהיצה"ר, אינו יכול להגיע לדביקות ה'.

הנה הכתוב אומר (תולדות פ' ר') "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ולאם מלאם יאמץ, ורב יעבוד צעיר". ופירש רש"י "מלאום יאמץ", לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, שפירושו, לא יהיו שניהם בגדולה, בזמן אחד.

ידוע שסדר העבודה, בכדי להגיע שכל מעשיך יהיו לשם שמים, אין זה בידי אדם, אלא שזה האדם צריך לקבל, היינו כח הזה רק מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". אולם, בכדי שהאדם יגיע לדרגה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו בקביעות, זה בא לאדם לאחר שגילה את כל הרע שבו. אז האדם מקבל את הכח הזה, הנקרא טבע שני, שהוא הרצון להשפיע.

כלומר, שהאדם מוכרח מקודם לגלות את כל הרע שבו, שזה נקרא, שכבר יש לו כלי שלם, היינו חסרון שלם. אז הוא מקבל האור השלם, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". אולם מטרם שיש לו גילוי כלי זה, היינו חסרון לעזרת ה', היות שהעזרה צריכה להיות עזרה שלימה, כמו שאמרו חז"ל "גמירי משמיא פלגא לא יהיבנין" (פירוש, שמשמים לא נותנים חצי דבר, אלא דבר שלם).

לכן החסרון של התחתון גם כן צריך להיות דבר שלם. והיות שאי אפשר לגלות להאדם את כל הרע, משום שבזמן שאין לו עדיין טוב, לא יהיה בידו כח להכריע את הרע, מטעם שהרע יהיה יותר מהטוב. לכן, כשהאדם מתחיל לעסוק בתורה ומצות, אז כל פעם הוא מרבה טוב, ובשיעור הזה מגלים לו הרע, אז העבודה של האדם מאוזנת. כידוע דרשת חז"ל, שאמרו "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי" (קידושין דף מ').

לכן מגלים לו את הרע לשיעורים. וזהו כפי השתדלותו להשיג טוב, על ידי התגברותו בתורה ומצות.

ובהאמור יוצא, בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא לעשות כל מעשיו לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, והיות שזהו נגד הטבע של האדם, שהוא נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, וכל עבודתו של האדם היא, שאומרים לו, שהוא לא ישיג את הכח הזה בכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לתת לו את הכח הזה, הנקרא רצון להשפיע, והאדם צריך רקלהכין כלי לקבל את הכח הזה, הנקרא טבע שני, נמצא, שדוקא על ידי היצה"ר, שהוא מתגדל אצלו בשלמותו, היינו שהאדם רואה את חסרונו האמיתי, שהוא אינו ראוי בכוחות עצמו להשיג את הרצון להשפיע, זה גורם לו להגיע לידי מצב, שהבורא נותן לו את הטבע דלהשפיע. נמצא, שהן היצר טוב והן היצר הרע מוליכים את האדם להגיע להמטרה של השתוות הצורה, הנקראת דביקות בה'.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו שהזה"ק אומר "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך", שהכוונה היא גם על יצר הרע, שהוא שומר את האדם להגיע לידי דביקות ה'. הלא, אם הוא שומר את האדם שיגיע לדביקות ה', מדוע הוא נקרא יצר הרע. ויצר הרע משמע, שהוא מביא לאדם מחשבות ורצונות שהם נגד דקדושה, כלומר שהוא נותן להבין לאדם, שלא כדאי לתת יגיעה בתורה ומצות. אם כן, איך הוא שומר את האדם להגיע לדביקות ה', שכן יעבוד הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

והתשובה היא, היות שאם אין הרע מגולה אצל האדם בשיעורו האמיתי, אין האדם מסוגל לקבל את עזרתו מה', היות שעדיין אין לו חסרון אמיתי, נמצא, שעדיין אין לו כלי אמיתי. לכן היצה"ר, בזה שהוא נותן לו מחשבות ורצונות מה שהם נגד הקדושה, שזה נקרא יצר הרע, וכמו שאמר אאמו"ר, שיצר הרע, פירושו, ציור של רע, כלומר, שהיצה"ר מצייר לאדם, שאם הוא יעשה מעשיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שיהיה לו רע. ציורים כאלו, היצר הרע מצייר להאדם. וזה גורם לאדם שיסתלק מהעבודה דלהשפיע לה'.

לכן בזמן שהאדם בא להרגיש את הציורים של יצה"ר, האדם רוצה לברוח מהעבודה זו, שהיא רק לתועלת ה'. והוא רואה אז, שאין שום אפשרות להתגבר על הציורים, מה שהיצה"ר מצייר לו. ורק אז הוא יכול להתגבר ולומר, שה' יעזור לו להוציא משליטת היצה"ר. כי האדם רואה אז, איך שזהו למעלה מהטבע, שיהא ביד אדם לפעול משהו נגד המצב השחור, מה שהאדם רואה את הציור של יצה"ר.

ומהציורים האלו, האדם רואה אז מהו רע. כלומר, איזה שיעור רע יש בלבו של אדם, שאינו מסוגל לעשות שום דבר לתועלת ה', אם הוא לא יראה שם, שיהיה משהו גם לתועלת עצמו. ועל ידי הציורים האלו, האדם מקבל כל פעם תמונה של רע. והאדם לא מסוגל לראות את הציורים האלו בפעם אחת, שבטח לא יהא בידו כח להחזיק אותם.

אלא מראים לאדם קצת, ותיכף מסתלק הציור הזה. ואז, כאילו האדם שוכח את התמונה של הציור, מהו לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. לכן יש לו כח עוד הפעם להתחיל בעבודה דלהשפיע. וכשהוא חושב, שהוא כבר נמצא בשלב, שיכול לעבוד רק לתועלת ה', תיכף בא אליו היצה"ר, ונותן לו עוד הפעם הציור של עבודה דלשם שמים. והציור הזה, עוד הפעם הוא מרחק אותו מהעבודה דלשם שמים.

נמצא, לפי זה, שדוקא על ידי היצה"ר, האדם יכול להגיע למצב של אמת, כלומר, שאין האדם יכול לרמאות עצמו, ולומר, שהוא עובד ה', ושכל מעשיו הם לשם שמים. היות שבזמן שהיצה"ר נותן לו הציורים, מה זה לשם שמים, והוא רואה, שהוא רחוק מעבודה זו, נמצא, שאין האדם יכול לרמאות עצמו, שהוא הולך בדרך האמת, הלא הוא רואה, איך שהגוף מתנגד לזה, עד כדי כך, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור לו לצאת משליטת אהבה עצמית.

נמצא, בלי שמירתו של יצה"ר, אף פעם לא היה האדם מסוגל לראות את האמת. נמצא, שכמו שיצה"ט, מבינים כולם, שהוא שומר את האדם בדרך להגיע לשלימותו, להיות דבוק בה', היינו שיעבוד כולו להשפיע, כמו כן בלי יצה"ר, האדם היה חושב שהוא עושה הכל לשם שמים.

מה שאם כן, כשיצה"ר בא אליו עם ציורים רעים, ואומר לו, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה', אז יש לאדם בירור גמור, שכל מה שהיה מקודם עוסק בתורה ומצות, היה הכל לתועלת עצמו, כי הוא רואה עתה, כשיצה"ר מראה לו את המצב של עבודה רק לתועלת ה'. האדם מסכים עם היצה"ר שהצדק עמו, שבאמת אין האדם רואה, מה הוא ירויח, בזה שהוא עובד לתועלת ה'.

וזה גורם להאדם מצב של ירידה. כלומר, כי מטרם שבא אליו היצר הרע עם הציורים, הוא היה יודע, שבטח, שכל מה שהוא עושה, הוא לשם שמים, היינו שהוא מקיים מה שה' ציווה את האדם לעשות, אחרת בגלל מה הוא מקיים תורה ומצות. אבל שלא לשם שמים, כל אחד יודע, שמי שעובד שלא לשם שמים, אין עבודתו שוה כלום. לכן האדם, כשהוא עוסק בתורה ומצות, הוא יודע בעצמו שהוא עובד לשם שמים.

מה שאם כן עתה, כשהיצר הרע בא אליו עם הציורים רעים על עבודה דלהשפיע, והוא רואה, שהוא רחוק מלעבוד לשם שמים, ולעבוד שלא לשם שמים, בטח עבודה זו בלתי חשובה, אם כן הוא רוצה לעזוב בכלל את העבודה של קיום תו"מ. כי מצד הטבע, אין האדם מסוגל לעבוד עבודה שלא לצורך. כי האדם שעובד, הוא מוכרח לראות, שהוא עושה משהו. לכן, אם הוא רואה, דלשם שמים אין ביכולתו לעבוד, כפי שיצה"ר נתן לו להבין, מה זה כולו לשם שמים, ולא כלום לתועלת עצמו, ושלא לשם שמים, בטח שלא שוה כלום, לכן הוא בא לידי מצב, שבכלל הוא רוצה לברוח מהמערכה.

ובהאמור מובן לנו, את מה שהזה"ק מפרש את הכתוב "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". כי בלי היצה"ר אף פעם האדם לא היה יכול להגיע לזכות להעבודה דלהשפיע, שהכח הזה, שיהיה בידו לעשות הכל בע"מ להשפיע, זה, רק הבורא יכול לתת. ובלי חסרון אין האדם יכול לקבל שום דבר. והחסרון הזה, שה' יתן לו את הטבע השני, היינו את הרצון להשפיע, אין לו, מטעם, שהוא חושב, שהוא עושה הכל לשם שמים, מטעם, שכל זמן שאין האדם רוצה לעבוד לתועלת ה', אין הגוף מתנגד כל כך, עד שיהא נצרך לעזרת ה'.

מה שאם כן כשהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, אז בא לו העבודה של היצה"ר, ומתחיל לתת לו להבין, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה'. ואז הרע מוליד לו חסרון לעזרת ה'. נמצא, שדוקא על ידי הרע, הוא נעשה מקורב לה', כלומר, שהיצה"ר שומר אותו, שלא ירמה עצמו שהוא עובד לשם שמים.

נמצא, שבזמן שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו, מוכרחה להיות התפלה ברורה. היינו, שידע מה שחסר לו, כלומר, שהחסרון יהיה מגולה אצלו בלי שום ספיקות. כי אם החסרון לא מגולה אצלו בוודאות, אלא שהחסרון מה שהוא מרגיש, הוא אצלו בספיקות, אין זה תפלה. לכן, כשהיצה"ר בא אליו עם ציורים רעים, אז האדם יודע בוודאות, מה שחסר לו. וזה נקרא חסרון שלם.

וזהו על דרך מה שכתוב אצל יעקב, שאמר, "הצילנו נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על הבנים" (וישלח ובהסולם אות ע'), וזה לשונו, מכאן נשמע, שמי שמתפלל תפלתו, צריך לפרש דבריו כראוי, שאמר הצילנו נא. שלכאורה היה זה די, כי אינו צריך יותר מהצלה, עם כל זה אמר להקב"ה. ואם תאמר, שכבר הצלת אותי מלבן. לכן פירש "מיד אחי". ואם תאמר, שגם קרובים אחרים סתם נקראים אחים, על דרך שאמר לבן ליעקב "הכי אחי אתה ועבדתני חנם". לכן פירש "מיד עשו". מהו הטעם, משום שצריכים לפרש הדבר כראוי.

ויש לשאול על זה, זה אפשר להבין, כשמדברים לפני מלך בשר ודם, אז צריך המבקש איזו עזרה, שתהא הבקשה ברורה, בכדי שהמלך יבין מה שהוא מבקש. אולם מי שמבקש איזה בקשה מה', מדוע צריכה להיות הבקשה שלו כל כך ברורה. וכי אין הקב"ה יודע מה שבלבו של אדם, הלא הוא בטח יודע מחשבות בני אדם, כי ה' נקרא "יודע מחשבות", כמו שאנו אומרים "יודע מחשבות הושיעה נא". אם כן, בשביל מה צריכים לברר התפלה והבקשה, שאנו מתפללים, שתהא כל כך "לפרש כראוי".

והתשובה היא כנ"ל, שהאדם צריך לפרש את התפלה, שתהא מפורשת וברורה להאדם. היינו, שהאדם צריך לדעת, מה שחסר לו. כי לפעמים האדם חושב, שחסר לו דברים של מותרות. ועל זה הוא מתפלל בכל כוחו. ועל דברים מה שנוגעים להחיים שלו, כלומר, שבלעדם אין הוא יכול לקבל חיים דקדושה, ועל זה הוא מוותר, שהוא חושב, שחסר לו דברים, שעל ידיהם הוא יגיע להיות איש המעלה והמושלם, ועל זה הוא מבקש. ובאמת חסרים לו דברים שנוגעים לחיים שלו, זאת אומרת, בלעדם, היינו אם הוא לא ישיגם, הוא ישאר בבחינת מת, כדברי חז"ל, "רשעים בחייהם נקראים מתים".

לכן, כשהיצה"ר מצייר לו ציורים רעים על העבודה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, אז ע"י הרע הזה, הוא בא לפעמים, עד שהוא "תוהה על הראשונות", כדוגמת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמו שמפרש הזה"ק. אז הוא רואה, שהוא ממש רשע, ואין לו אמונה בה'.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לשמור, שבדרך שהוא הולך, שיעשה כל המעשים שיש בידו לעשות, מצד אתערותא דלתתא, שישיג בחינת אמונה בה'. וזה נקרא בשם " אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אלקים אחרים". שהם נקראים בחינת קנה ו- ושט, שהם ב' סימנים, שהחיים של בעלי חי תלויים בהם. כלומר, כמו בגשמיות, שאם הסימנים האלו נפסקים, מסתלקים החיים מבעלי חי. כמו כן בעבודה, שאם נפסק מהאדם בחינת "אנכי ... ולא יהיה לך", כנ"ל, מסתלקים ממנו החיים הרוחניים.

לכן יש לפעמים, שהאדם בוכה ומתפלל לה', שיעזור לו על מה שהאדם חושב, אף על פי שהאדם בוכה בדמעות שליש, ומכל מקום לא עוזרים לו על בקשתו, מטעם, שהוא נמצא בסכנת המות, והוא מבקש שיתנו לו שטויות. היינו, האדם חושב שהוא בסדר, שרק חסר לו לפי דעתו איזו השלמה. אבל באמת, האדם הוא מחוסר חיים. לכן בא המלאך, הנקרא יצה"ר, וע"י הציורים שלו, שהוא מראה לו, שלא כדאי להתבטל אליו יתברך, מטעם כי הרצון לקבל לתועלת עצמו לא ירויח מזה כלום, אז האדם יכול לראות את האמת, שהוא באמת רשע.

נמצא, שדוקא ע"י גילוי זה של הרע, הרע שומר אותו, שיבקש מה' שיתן לו חיים, הנקרא אמונה בה', שיוכל להתדבק בה', כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה שאומר הזה"ק "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". היינו, ששניהם, היינו היצה"ט והיצה"ר, שומרים את האדם, שיגיע לדביקות ה'. ובלי היצה"ר לא היה יודע את האמת, על מה לבקש מה', שיעזור לו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, ש"היצה"ר אצל הצדיקים, נדמה להם כהר גבוה". יש לפרש ולומר, שבזמן שהאדם רואה, שהיצה"ר הוא כל כך גדול, כהר גבוה, זהו סימן שהוא צדיק, היינו, שהולך בדרך האמת, שע"י הוא יגיע להיות צדיק. אחרת לא היה נראה אליו היצה"ר כהר גבוה. וזה מטעם, שאין מגלים להאדם את הרע שבו, רק לפי ערך הטוב שיש לו, כנ"ל, כי תמיד צריך להיות מאוזן הטוב והרע. אז שייך לומר, שהאדם צריך לעשות בחירה, ולהכריע לטוב.

ובזה יש לפרש על מה שכתוב (ויצא, פרשה ראשונה) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". והקושיא ידוע: "מדוע מלאכי אלקים עולים מתחילה". היה צריך לכתוב: "מקודם יורדים ואח"כ עולים". ועל דרך עבודה יש לפרש, ש"מלאכי אלקים", נקראים אלו אנשים, שרוצים להיות שלוחים של הקב"ה, לעשות את עבודת הקודש, כמו שאמרו חז"ל (סוכה י') "אנן שלוחא מצוה אנן".

לכן אלו אנשים שרוצים להיות בחינת מלאכים, היינו לעשות הכל לתועלת ה', הם נקראים "שלוחים של הקב"ה". הם צריכים מקודם, לעלות מקודם בדרגה, היינו לעשות מעשים טובים, שזה נקרא עליה בדרגה, ואח"כ, כשהם בזמן עליה, שכבר יש להם מצב, שהוא הולך בדרך השלימות, ואז הוא יכול לחשוב, שהוא נמצא בתכלית השלימות. והיות שיש לו רצון להגיע לדביקות ה', לכן מגלים לו מלמעלה את האמת, איך שהוא עדיין רחוק מלעשות הכל לשם שמים. וע"י גילוי הרע, האדם יורד ממדרגתו, ומתחיל לראות את האמת, לראות מה שחסר לו. וכך הוא סדר העבודה. היינו, מקודם האדם מקבל עליה, מלמעלה. ואח"כ האדם מקבל ירידה מלמעלה, וזה הכל מטעם הנ"ל, היינו, שע"י העליות והירידות האדם משיג חסרון שלם. והחסרון הוא כל כך גדול, שאין מי שהוא בעולם, שיוכל למלאות חסרונו, אלא הקב"ה בעצמו. וזה נקרא כלי שלם, המוכשר לקבל עזרתו יתברך.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות פרק ב' כ"א) וזה לשונם, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". ואמר, שהפירוש הוא "לא עליך המלאכה לגמור", היינו העבודה להגיע, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אין בידי אדם לגמור את עבודה זו. אם כן בשביל מה האדם צריך להתחיל בעבודה זו, שבין כך הוא לא יכול לגמור. היות, שמדרך העולם הוא, שאין האדם מתחיל באיזה עבודה שהיא, אם הוא יודע למפרע, שאין בידו לגמור אותה. אם כן מדוע אמרו "ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה", היינו, שהאדם כן צריך להתחיל בעבודה זו. ונשאלת השאלה, לאיזה מטרה הוא צריך להתחיל.

והתשובה היא, שבכל דבר צריך להיות רצון וחשק להשיג את הדבר המבוקש, אחרת, אם מקבלים איזה דבר בלי הקדם חסרון להדבר, אין אפשרות להנות. כידוע, שאין אור בלי כלי. לכן האדם צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע. ואז הוא רואה, לאחר שהשקיע הרבה כוחות, בכדי להשיג את הכח הזה, ואין בידו להשיג, לכן אח"כ כשהבורא נותן לו את הכח הזה דלהשפיע, הוא יכול להנות מזה.

ועל זה אמר זצ"ל, שזה ענין "נעשה ונשמע", שאמרו ישראל, בזמן שאומות העולם לא רצו לקבלה, משום שראו, שאין זה באפשרות ללכת נגד הטבע. אבל עם ישראל אמרו, נעשה בכפיה, אפילו שאין הלב שלנו רוצה, ועל ידי זה נזכה לנשמע. היינו, שה' יתן לנו לשמוע, שהעבודה זו מתקבלת על הלב, הנקרא "והשבות אל לבבך".