מהו קדושה וטהרה בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ח

1990/91 - מאמר 28

זה"ק (קדושים דף ה' ובהסולם אות י"ג) אומר וזו לשונו "והתורה נקראת "קדושה", שכתוב "כי קדוש אני ה'". וזו היא התורה, שהיא שם הקדוש העליון. ועל כן מי שעוסק בה, נטהר ואח"כ מתקדש, שכתוב "קדושים תהיו". קדושים היו, לא כתוב, אלא תהיו, תהיו ודאי. כלומר, שהוא הבטחה, שע"י התורה תהיו קדושים", עד כאן לשונו.

ויש להבין מה שאומר ש"ע"י התורה תהיו קדושים", ואח"כ אומר "ועל כן מי שעוסק בה נטהר, ואח"כ מתקדש". לכן יש להבין, מהו שמתחיל שע"י התורה יהיה קדוש, ואח"כ אומר שע"י התורה תהיה לו טהרה, רק אח"כ התורה תביא לו קדושה. וגם, יש להבין, מהן הבטחות שבודאי יבוא לקדושה, כלומר, מהו הגורם והסיבה להודאות שיביאו לקדושה.

ידוע, שמטרת הבריאה היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. ולפי זה היו צריכים הנבראים לקבל את הטוב ועונג, ובודאי צריכים להבין, שהטוב ועונג מה שהבורא רוצה לתת לנבראים, אינו אותו טוב ועונג מה שמתאים לבהמות, אלא מה שמתאים לבני אדם. שאנו צריכים להאמין מה שאומר האר"י הק', ש"כל התענוגי גשמיים נמשך רק ממה שנפל ע"י שבירת הכלים, (שהיה בעולם הנקודים), שנפלו משם ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, אבל עיקר התענוגים הוא בקדושה, שהם מכונים שמות הקדושים".

ובכדי שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב ועונג, ושלא תהיה בעת קבלת התענוג בחינת בושה, לכן נעשה על זה תיקון. והתיקון הוא צמצום והסתר על אור עליון. כלומר, שמטרם שהאדם מקבל את התיקון על הרצון לקבל, שהוא בע"מ להשפיע, אינו ניכר שום גילוי על אור עליון. והמצות, שאנו מקיימים, שאנו היינו צריכים לטעום טעם של טוב ועונג, אין אנו יכולים להרגיש את הטעם הזה מטעם הנ"ל, שלא תהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוג, שבגלל זה נעשה תיקון, המכונה שצריכים לכוון בע"מ להשפיע בעת קבלת התענוג, אחרת שורה על המעשים בחינת העלם והסתר.

ועל כן אנו צריכים לקיים את התו"מ, בכדי שזה יביא לנו לידי טהרה. שענין טהרה פירושו טהרת הכלים מהרצון לקבל לעצמו, שזה מכונה "לכלוך", שהוא מטעם שהוא בשינוי צורה מהבורא, שהוא כולו להשפיע. לכן מטרם שמנקים את הכלים אי אפשר לתת לתוכם שום דבר טוב, שכל דבר שיתנו בכלי המלוכלך, זה יתקלקל.

לכן מוכרחים לעצות טובות, לדברים שהם יטהרו לנו את הכלים, שזה נקרא "הכשרה והכנה", בכדי שנוכל לקבל את הטוב ועונג. ובגלל זה ניתנו לנו תרי"ג מצות, הנקראים בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג עצות", שהן עצות לטהר עצמנו מזוהמתכלי קבלה שלנו.

וזה כמו שכותב בהקדמת ספר הזהר (דף רמ"ב) וזו לשונו "המצות שבתורה נקראים בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראים אמנם גם בשם תרי"ג עיטין (עצות). וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתו"מ, בחינת נעשה ובחינת נשמע, וכו'. וכשמקיימין תו"מ בבחינת עושי דברו מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצות בשם תרי"ג עיטין והן בחינות אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין, והוא מלשון פקדון".

שיש לפרש דבריו כנ"ל, שבכדי שהאדם יוכל לקבל את הטוב והעונג ושיהיו בבחינת הדבקות, שהיא השתוות הצורה, והיות שהאדם נברא עם הרצון לקבל לעצמו, צריך האדם לנקות את עצמו מקבלה עצמית. וזה אינו בידי אדם, היות שזהו נגד הטבע. לכן צריכים עזרתו יתברך, שהוא יתן לנו את הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע". ואיך מקבלים את הרצון הזה. זהו ע"י התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".

נמצא, זה שאנו מקיימין את התרי"ג מצות, זהו על הכוונה, שהתו"מ יביא לנו את הטהרה, שזה נקרא בחינת "תרי"ג עצות". והתרי"ג עיטין הן עצות על ב' דברים, הן על האור והן על הכלי, הנקרא "צורך". כלומר, שאי אפשר לקבל דבר אם אין לו צורך לזה. לכן האדם צריך ללמוד תורה, בכדי שירגיש את הרע, שיבין, שהרצון לקבל לעצמו הוא רע. כלומר, שהאדם צריך לבקש מה', שיתן לו צורך להשיג את הרצון להשפיע. כי זה שהאדם מבין שהוא צריך להשיג את הרצון להשפיע, זה עוד לא נקרא "צורך", כי האדם צריך לדעת מקודם בשביל מה הוא צריך את הרצון להשפיע, כלומר מה הוא מפסיד, בזה שאין לו הרצון להשפיע. ואם הוא לא רואה את ההפסד הגדול, מזה שאין לו את הרצון הזה, בטח שאין הוא יכול לבקש מעומק הלב, שה' יתן לו את הרצון להשפיע.

ויותר מזה הוא, שיש לפעמים, שאין האדם רוצה שה' יתן לו את הרצון הזה. ואיך האדם יכול להתפלל על דבר שהוא בספק לנחיצות הדבר. והראיה שאין זה כל כך נחוץ לו, שהרי הרבה פעמים הוא לא רוצה בכלל שיתנו לו את הרצון הזה. ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתפלל לה', שיתן לו להרגיש את הצורך לרצון הזה, היינו שישתוקק לה', שיתן לו הרצון הזה, כי לא תמיד הוא מבין שיש צורך לרצון הזה.

ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בתפלת מוסף (לראש השנה ויום הכיפורים) "היה בפיות עמך בית ישראל העומדים לבקש, השיבם מה שישאלו". היינו, שה' יתן להם לשלוחי עמך. כלומר, כל אדםהוא קהילה בפני עצמו, ושיש לו שליח ציבור, היינו האדם שהולך להתפלל עבור עצמו. כידוע, שהאדם נקרא "עולם קטן" בפני עצמו. לכן צריכים קודם כל לבקש שה' ישלח לו מה לבקש, כלומר, שהאדם צריך מקודם לבקש שירגיש את הצורך להרצון להשפיע, והצורך הזה רק ה' יכול לתת לו.

נמצא, שתחילת עבודתו היא הכרת הרע, היינו שהאדם מבקש מה', שהוא ירגיש עד כמה הוא רע הרצון לקבל. וידיעה זו, שהרצון לקבל נקרא "רע", רק הבורא יכול לתת לו להרגיש, וזה נקרא שע"י התורה האדם יכול להגיע לידי הכרת הרע, שפירוש, להכיר עד כמה שהרצון לקבל הוא רע. ואז הוא יכול לבקש אח"כ, שיחליף את הרצון לקבל ולתת לו תמורתו את הרצון להשפיע.

מה שאם כן אם אין לו חסרון, היינו שיהיו לו יסורים מזה שהאדם מלוכלך ושקוע בזוהמת הרצון לקבל לעצמו, אז האדם מבקש מה', שימלא לו חסרונות אחרים, ממה שיש לו יסורים, היינו שמרגיש בחסרונן. והוא רוצה שה' ימלא את כל מה שלבו חושק. והגם שהאדם לא אומר בפה לה' שימלא כל משאלותיו, אבל זהו כמו שדברנו במאמר הקודם, שענין בקשה אין זה מה שהאדם אומר בפה, כי בקשת האדם לה' היא רק חסרון, וחסרון ניכר בלב ולא בפה. אלא שיש לדעת, מה שמבקשים מה', אין צורך להגיד בפה, כי רק מה שהלב דורש עם זה מתחשבים, שנקראת "בקשה". אי לזאת, אפילו שאין האדם אומר לה' "תמלא לי את כל תאוותי מה שלבי דורש, אלא הדרישה מה שהלב דורש, זאת כבר נקראת "בקשה".

לכן על האדם לדעת שה' מתחשב רק במה שיש בלבו של אדם. והיות שהאדם אי אפשר לחיות בלי תענוג, מטעם שרצונו להטיב, לכן אם אין האדם יכול לקבל תענוג מקדושה, אז הגוף מוכרח לקבל תענוג מתאות גשמיות. ואם האדם רגיל לקבל תענוג לפעמים מתו"מ, נמצא, בזמן הירידה, שאינו מרגיש את החסרון הרוחניות, שיעבוד בכדי להשיג את החסרון הזה, שיהיו לו יסורים, מזה שאין לו צורך לרוחניות, אז האדם מקבל צורך יותר גדול לתאוות גשמיות, שישלים ממה שהיה רגיל לפעמים לקבל תענוג מתו"מ.

לכן האדם צריך להיזהר בזמן הירידה, שיעסוק בתו"מ, שהמאור התורה יאיר לו שירגיש בחסרונו, כלומר שיהיו לו יסורים בזה שאין לו אהבת ויראת ה'. ובכדי שהאדם ירגיש יסורים בלב, מזה שהוא רחוק מקדושה, והרגשה זו יכולים לקבל ע"י התעסקות בתו"מ, שיביאו לו לידי הרגשת האמת, לדעת מה שחסר להאדם, שעל ידי זה יהיה בידו להגיע להשלמות. ואז האדם מקבל זה ע"י התורה, שזה נקרא, שהחסרון הוא מקבל מלמעלה, היינו בסגולת התורה. ואח"כ האדם מקבל המלוי, שהוא האור, היינו הכח של הרצון להשפיע, שהוא טבע שני. וזה נקרא שהוא קבל בחינת טהרה, שע"י הרצון להשפיע שקבל, הוא עכשיו בבחינת טהרת הכלים.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו בענין מה שאומר הזה"ק, ש"ע"י התורה תהיו קדושים". ואח"כ אומר "ועל כן מי שעוסק בה, נטהר ואח"כ מתקדש". התשובה היא, שהתורה עושה ב' פעולות:

א) מטהרת, היינו שנותנת את הכלי , היינו החסרון.

ב) ואח"כ התורה נותנת לו את האור.

ויש כלל, כשאומרים לאדם, אני אתן לך דבר טוב, אומרים לו מהו את הדבר טוב ואח"כ אומרים לו פרטים. זאת אומרת, מקודם אומרים להאדם, אתה תזכה לקדושה, ואח"כ אומרים לו פרטים. כלומר, שאין אתה יכול להנות מהקדושה, כי תדע שזה הוא דבר חשוב מאוד. לכן אתה צריך מקודם, שהתורה יתן לך את הכלי, בכדי לקבל את הקדושה. ומטרם שיש להאדם את הכלי, אין הוא יכול לקבל את המלוי. נמצא, ש התורה נותנת לאדםהאור וגם הכלי. אבל מהכלי לא מדברים בתחילה, אלא מהאור, ואח"כ מדברים גם מהכלי. לכן כתוב "קדושים תהיו".

ועתה, נוכל להבין את מה ששאלנו, מהו הבטיחות של "קדושים תהיו", שאומר "שבודאי תהיו קדושים", "שע"י התורה תהיו קדושים". שיש לפרש, היות שרצונו להטיב לנבראיו, אלא מסיבת שינוי צורה נעשה התיקון של צמצום והסתר, שאין האור מאיר לתחתונים מטרם שיש להם כלים המוכשרים לקבל, היינו, שיהיה בהכלים התיקון של בע"מ להשפיע, שזה נקרא "טהרה", לכן, היות ע"י התורה הם יקבלו טהרה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", נמצא שהכלים יכולים לטהר ע"י התורה, מטעם "המאור שבה מחזירו למוטב".

לכן, אם יהיו להם כלים טהורים, אז בודאי יזכו להאור, שהאור נקרא "קדושה". ואורות לא חסרים, רק כלים חסרים. נמצא, טהרה נקראת בחינת כלי, היינו התיקון של מקבל בע"מ להשפיע. ועבודת הכלים הוא סדר בפני עצמו, כלומר שכל העבודה שיש לאדם לעשות, הוא רק כלים, שיהיו מוכשרים לקבל. וזהו כמו שאומרים "יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק". נמצא, שעיקר הוא טהרת הכלים.

לכן, לאחר שהאדם עסק בתורה, והתורה מביאו לידי טהרה, כנ"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אז בודאי יזכה לקדושה, שקדושה נקראת "האור", שהם שמותיו של הקב"ה. וזהו שאומר שהתורה נקראת "קדושה", שכתוב "כי קדוש אני ה'". וזהו שאומר " היו לא כתוב, אלא תהיו ודאי, כלומר שהיא הבטחה, שע"י התורה תהיו קדושים". ואז האדם זוכה לשלימות, שיכול לקיים "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", היינו בשני יצריך, ביצה"ט וביצה"ר , מחמת הקדושה שהוא קבל מלמעלה, אז כל הגוף בטל להקדושה. נמצא, שגם היצה"ר מסכים לעבוד לשם שמים. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות ל"ה, ע"ב) "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים".

כאמור, בזמן שהאדם כבר זכה לעשות רצונו של מקום, זאת אומרת, כמו שהבורא רצונו להשפיע, כמו כן האדם רוצה להשפיע לה', אז מלאכתן, היינו זה שרוצה שהעבודה שלו, היינו המלאכה שלו, תהיה בשלימות, שזה בא לו מזה שעובד עם יצה"ט. אבל לאחר שהאדם כבר זכה לרצון להשפיע, אז מלאכת שמים נעשית ע"י אחרים. ומי הוא אחרים. היינו היצה"ר , שהוא האחר מהקדושה, היינו צד האחר, שהוא נגד הקדושה. אולם בזמן שהאדם עובד לרצון ה', שהוא הרצון להשפיע, גם האחר, היינו היצה"ר, עובד גם כן את מלאכת ה'.

אולם, מטרם שהאדם זכה להיות מהאנשים, שעושין רצונו של מקום, אז גם היצה"ט לא יכול לפעול, מטעם שהיצה"ר שולט עליו. לכן נקרא היצה"ר "מלך זקן וכסיל" ונקרא "מלך" מטעם שהוא שולט על האדם, וכל פעם באות לאדם מחשבות ורצונות מכל הסוגים שבעולם. לכן, בזמן שבאה לאדם מחשבה או רצון טוב, האדם צריך להאמין, שזה בא לו מלמעלה, והוא צריך לתת עבור זה תודה לה', היות שעל ידי זה שהאדם נותן תודה לה', על ידי זה מקבלת אצלו הרוחניות כל פעם יותר חשיבות.

ושהאדם צריך לדעת, כי ענין גלות ברוחניות הוא, שהחשיבות של הקדושה נסתלקה מאתנו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא". נמצא, שעל ידי זה שהוא נותן תודה לה' על דבר קטן שבקדושה, לא חשוב את הכמות, כיון שזה נותן איזה סיוע לרוחניות, הוא צריך לתת תודה לה'. בהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות פרק א', ט"ו) "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

על כן , היות שתמיד באות לאדם מחשבות ורצונות, בין בהמיות ובין של בחינת אדם, כלומר מחשבה ורצון מה שלא שייך בחינת בהמה, מדרך העולם שהאדם שוקל את הכדאיות שבדבר, כלומר ששוקלין מי נדחה בפני מי. כלומר, האדם מסוגל לדחות תאוות בהמיות עבור לקבל תאוות שמתאימים לבחינת אדם. אולם האדם אומר, אני רוצה לוותר על תאוות בהמיות, אבל תמורת זה לקבל בחינת אדם גדול וחשוב. כלומר, אם ע"י ויתור של בהמיות אני מרגיש טעם בתורה וטעם בתפלה, אז כדאי לי לוותר, אבל על בחינת אדם קטן, היינו שאין הוא מרגיש שום טעם בתו"מ, ועל זה אני צריך לוותר על צרכים גשמיים, אהיה עוד שמח יותר מבחינת בהמיות. על זה האדם אומר שלא כדאי לו לוותר.

על זה אמרו חז"ל "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", היינו בזמן שבאה לאדם מחשבה ורצון להיות אדם, שזה נקרא "שהאדם קבל עכשיו בחינת אדם", אל יאמר האדם, אני רוצה קודם כל לראות את גדלותו של האדם הזה, מה הוא מבטיח לי האדם הזה. על זה באה התשובה, כל האדם, שפירושו, שאין להבחין בין אדם גדול וחשוב או אדם פשוט, כל, לרבות כל אדם בלי הבחן, שאם הוא רק בחינת אדם, היינו שהמחשבה ורצון שייכות להיות אדם, כבר צריכים לקבל אותו בסבר פנים יפות, היינו להיות שמח עמו, היינו עם המחשבה ורצון הזה, כאילו שהוא היה מרגיש אותו לאדם גדול כנ"ל.

והוא צריך לתת תודה להבורא, שהוא שלח לו את הרצון הזה. ובזה שהוא נותן תודה לה', אין זה מצד שהבורא צריך שיתנו לו תודה, אלא מטעם שבזה שהאדם מרכז את מחשבתו, בזמן שנותן תודה לה',יש קצת דביקות עם ה', היינו שאי אפשר לתת למי שהוא תודה אם לא אוהבים את האדם הזה.

היות שמקובל, למי נותנים תודה, למי שעשה לו טובה. ומצד הטבע הוא, שמי שמקבל איזה טובה, הוא אוהב אותו. נמצא, שזה גורם אהבת ה', שבזמן שהאדם חושב על התודה, שהוא נותן להבורא. לכן לא חשוב את גדלה וחשיבותה של בחינת אדם שהוא קבל, (אולם צריכים לזכור שבחינת אדם, הכוונה למה שאמרו חז"ל "שאתם קרויין אדם ולא אומות העולם"), אלא "הסבר פנים יפות" מתבטא כמה שמחה שיש לו בעת קבלת בחינת אדם. זאת אומרת, שהאדם צריך להתאמץ בכדי שיהיה כח בידו להרחיב את החשיבות שבדבר. ועליו להאמין, שה' שלח לו את הרצון הזה, לכן מוטל עליו לצייר במחשבתו, כאילו הבורא מדבר אליו ואומר לו, בני תתנהג כך כמו שאני אומר לך.

אולם, בזמן שהאדם רוצה להחשיב את המחשבה ורצון שבאו לו, ורוצה להוציא זה לפועל, אז באים הרצונות והמחשבות על ע' אומות, שישנם בגופו של אדם וצוחקים ממנו, על טעם קטן כזה מה שאתה מרגיש שיש משהו ברוחניות, כבר אתה רוצה לבגוד בצרכי גשמיים. והם אומרים לו, האם על דבר קטן שאין לו ערך אתה כבר לא רוצה להחשיב את התועלת עצמו.

והאדם מתחיל לומר, אני מקוה ומאמין בדברי חז"ל שאמרו "מצוה גוררת מצוה", אם כן בטח שאני אזכה על ידי זה לבוא לשלימות, כי לזה אני מקוה. והאדם צריך להתגבר ולומר כמו שכתוב (בתחנון, אחרי שמונה עשרה) "הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגויים", שפירושו של "גויים" הוא "הע' אומות שבגופו של אדם", והם מלעיגים על "האדם", בזמן שהאדם רוצה לעבוד עבודת הקודש, והוא צריך לבקש עזרה מה'.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל "שלא יתבייש מפני בני אדם, המלעיגים עליו בעבודת ה'". פירוש, היות שהאדם כלול מכל העולם, לכן יש בחינת באדם שמלעיגים על זה, שהאדם שרוצה להחשיב דברים ומעשים קטנים, מה שהאדם רוצה לעשות, ואומרים על מעשה קטן כזה, היינו על מצוה שלא יכול לכוון שום כוונות, לא כדאי להתאמץ ולתת כוחות בכדי לקיימם. לכן אמרו החכמים ז"ל, ש"אל יתבייש בפני המלעיגים", אלא שהאדם צריך להאמין, שכל דבר של עבודת ה' הוא דבר חשוב, ובטח שאם הוא יכול לכוון בעת עשיית המצות, הוא יותר טוב, אולם המעשה הכי קטן הוא חשוב למעלה ואין בידי אדם להעריכו.

וכבר דברנו מזה, שאאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך להאמין, שלפי דעתו של אדם, שהוא יודע להחשיב שמעשה לשמה הוא דבר גדול למעלה, הוא צריך להאמין שמעשה דשלא לשמה הוא עוד יותר גדול וחשוב למעלה, יותר מכפי שהאדם חושב, שלשמה הוא גדול וחשוב. לכן מוטל על האדם להשתדל להאמין באמונת חכמים, בכל מעשה שהוא הולך לעשות, שהוא בעל זוכה לעשות מעשים דקדושה, אפילו בלי שום כוונה, גם זה הוא דבר גדול וחשוב, ולתת תודה עבור זה להבורא.