מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה
מהו אסור ללמוד תורה לעכו"ם, בעבודה
הזה"ק (חקת ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו "אבל זאת בלא תוספת ו', היא חקת התורה ודאי, שהיא המלכות, הנקראת חוקה, ובאה מז"א, שנקרא תורה. ולא התורה עצמה, שהוא ז"א, רק דין התורה, גזרת התורה, שהוא מלכות". מה שאין כן "וזאת התורה" הוא להראות שהכל הוא ביחוד אחד. ולכלול כנסת ישראל, שהיא המלכות, בהקב"ה, שימצא הכל אחד.
ויש להבין, מדוע מלכות מכנה הזה"ק בשם "חוקה". היינו, למה מלכות מוכרחת להיות רק חק, בלי שכל, כמו שפירש רש"י וזה לשונו "זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתוב בה "חקה גזירה הוא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה".
משמע מכאן, מתי נקרא חק, שרק בזמן שאומות העולם שואלים "מה מצוה זאת", וצריכים לתת תשובה על זה. מהי התשובה "חק גזירה". כלומר שמשמע מתי האדם מקיים את החק, משמע שדוקא בזמן שהם שואלים "למה", אז שייך לומר שהוא מקיים את המצוה מטעם חק. אחרת אין כאן משמעות שמראה שהוא מקיים את המצוה מטעם חק.
וגם זה יש להבין, הלא יותר טוב היה אם המצוה הזאת היתה מלובשת בשכל, היינו שהיה יותר קל לקיים את המצוה. ומדוע רוצה הקב"ה שדוקא יהיה בתור חק, שזה הוא יותר קשה לקיים את המצוה. הלא יש כלל "אין הקב"ה בא בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו" (ע"ז ג').
אם כן יש להבין, מדוע הוא רוצה שהמצוה תהיה מטעם חק. וכשנדבר בדרך העבודה, אז יש להבחין ב' דברים:
א) חלק המעשה.
ב) חלק הכוונה.
בעולם הגשמי אנו רואים, שהאדם מסתכל על השכר בעיקר. כלומר, שאם האדם עובד אצל בעל בית והנותן עבודה אומר לו, אני רוצה שאתה תעבוד אצלי, ומה שאתה עושה, אין לך להבין בשביל מה אני צריך לעבודה זו. אלא אתה יכול לחשוב, שיותר טוב היה בשבילי, אם אני לא הייתי מצוה לך לעשות את הדברים האלה, מה שאני מצווך. ואני לא יכול להסביר לך, לאיזה צורך אני צריך את אלה המעשים, מה שאתה תעבוד בשבילי. ותמורת זה תגיד לי, כמה שאתה מרויח מעבודה אצל שאר אנשים, שאצלם כן אתה מבין, לאיזה צורך אתה עובד. והיות שאני רוצה את העבודה זו, לכן אני אשלם פי עשר, כפי מה שאתה היית מרויח אצל אחרים. ובטח שהיו הרבה קופצים על עבודה זו, היות שכולם מסתכלים על התמורה והשכר, והיות שהוא משלם פי עשר. למשל, בשוק משלמים אלף דולר לחודש, והוא ישלם עשרת אלפים דולר. בטח שעל עבודה זו לא יגיד שהם עובדים למעלה מהדעת, שהעבודה שלהם נקראת חק, מטעם שזהו בתוך השכל, שכדאי לעבוד עבודה זו, שהשכל מחייב, שעיקר מה שהאדם עובד הוא בשביל שכר. לכן מי שנותן יותר שכר, שם צריכים לעבוד. וזה נקרא "בתוך הדעת".
ורק מה נקרא אצל הנבראים "למעלה מהדעת". זה שהאדם צריך לעבוד בלי שכר ובלי שום תמורה. זה נקרא "למעלה מהדעת". וזהו מטעם מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג, שזה נקרא "רצון לקבל לעצמו". כלומר כל מה שהוא עושה יהיה הכל לתועלת הנברא, כי כך היה רצונו יתברך. לכן כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד בלי תמורה, זה נקרא "למעלה מהדעת", שהוא נגד השכל, היינו נגד מטרת הבריאה.
ואז כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד בע"מ להשפיע, תיכף באה שאלת הרשע, ושואל "מה העבודה הזאת לכם", שאין אתם דואגים לתועלת עצמכם, אלא לתועלת ה'. ובטח צריכים לתת תשובה המתקבלת על הדעת. הלא הוא טוען ישר לענין, כי הוא אומר, אתם רוצים ללכת נגד הטבע. ומה אמרו חז"ל, מה לענות: "הקהה שניו", שפירושו, שאין על זה שום תשובה אלא חק.
ומתי שרוצים להתגבר עליו, ואומרים שכדאי לעבוד לכבוד המלך, אז הוא נעשה יותר חכם, ומתחיל לשאול שאלת פרעה הרשע, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו". נמצא, שיש כאן ב' טענות צודקות. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, זו רק טענה אחת. אלא היות שהוא רוצה להישאר באהבה עצמית, לכן הוא טוען כמו חכם. כלומר, אליבא דאמת, אני איש גבור, אני לא סתם עמך, שלא יכולים להתגבר, אלא אני לא יודע את ה', כלומר אם ה' היה מתגלה אלי ולא הייתי צריך להאמין בה', הייתי תיכף עובד לתועלת ה'.
נמצא שהוא נמצא בגאוה. זאת אומרת, זה שהוא רוצה להישאר באהבה עצמית, לכן הוא טוען טענת חכם, שהוא לא כמו שאר אנשים, שאין להם כח התגברות, שהם כמו ילדים קטנים, מה שהם רואים הם רוצים, ואין להם כח להתגבר לראות אם הדבר הזה טוב להם או לא.
מה שאם כן אני נקרא "גבר", שאני יכול לשלוט על עצמי. אולם אם הבורא רוצה שאני יעבוד בשבילו, שלא יסתיר את עצמו, שלא נוכל להשיג אותו, ורק צריכים להאמין בהשגחתו. זה לא הגיוני. נמצא, שהוא מלביש את האהבה עצמית בלבוש של גאוה. זאת אומרת, שהרצון לקבל לעצמו גורם לו שיהיה גם בעל גאוה, היינו שכל מה שהאדם מדבר שלא רוצה להאמין, הוא בעיקר שלא רוצה לבטל את הרצון לקבל לעצמו.
ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שאנו צריכים להאמין, שדרך זו של האמונה למעלה מהדעת, וגם זה שצריכים לעבוד בשבילו ולא לתועלת עצמו, אין זה מטעם שהבורא רוצה בכל אלו הדברים לטובתו, אלא הכל הוא לתועלת האדם. היינו, זה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, ושתהיה בזה שלימות הנאה, כלומר שלא ירגישו בעת קבלת הנאה בחינת בושה. לכן נתן לנו עצה, שאנו נעבוד בשבילו. וע"י זה אנו נוכל לקבל טוב ועונג ולא נרגיש שום אי נעימות בעת קבלת הנאה, כנ"ל.
ומטעם זה, שלא יהיה לנו את ענין של בושה, ניתן לנו עוד דבר, הנקרא בחינת "אמונה למעלה מהדעת". "היות אם היתה השגחה גלויה", כמו שאומר בהקדמה, "אז לא היתה שום אפשרות לעשות משהו לתועלת הבורא, אלא הכל היה מוכרח להיות לתועלת עצמו", אם היה מגולה טעם תענוג במצות יותר מתענוגים גשמיים. אנו רואים איך בתענוגים גשמיים, איך שקשה אם האדם רוצה לוותר על תענוג גשמי, ולומר, אני אקבל את התענוג רק בזמן שאני אוכל לכוון לשם שמים, אחרת אני לא רוצה לקבל את התענוג. איך שזה קשה.
ובטעמי תורה ומצות, אנו צריכים להאמין, במה שאומר האר"י הקדוש, שמסיבת השבירה נפלו ניצוצין קדישין לתוך הקליפות, שמכונה בדברי הזה"ק בשם "נהירו דקיק", כלומר הארה קטנה מקדושה. ומזה נובעים כל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי. ומזה האדם יכול לעשות חשבון, אם על תענוגים קטנים איך שקשה לעשות בחירה, ולומר שהוא נזהר שלא לקבל את התענוגים גשמיים רק לשם שמים, כלומר הוא מוכן לוותר על כל תענוג ותענוג שהוא מקבל, אם אין הוא יכול לכוון לשם שמים, איך שזה קשה, על אחת כמה וכמה שבאם היה מגולה את הטוב ועונג המלובש בתו"מ, אז הנבראים לא היו מסוגלים לעשות בחירה ולעשות הכל לשם שמים, אלא היו מקבלים את הטוב ועונג לתועלת עצמם.
לכן לצורך זה, שהנבראים יוכלו לתקנם עצמם, בכדי שיהיו להם בחינת דביקות והשתוות הצורה בעת קבלת הטוב ועונג, לכן נעשה צמצום והסתר. ואז אם אין הטוב מגולה בתו"מ, והאדם מקיים תו"מ מטעם אמונה, כלומר שהוא בוחר בתו"מ לא מטעם שיש לו הנאה בתו"מ, כי עדיין הטוב ועונג לא מגולה כנ"ל, כי מטרם שהאדם מתקן את הכלי קבלה שלו, שכל מה שהוא עושה יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שורה עדיין על האדם הזה בחינת העלם והסתר, אז יש מקום בחירה, היינו לבחור ולראות, אם הוא עובד לתועלת עצמו או לתועלת ה'.
מה שאם כן אם היה מגולה את הטוב ועונג, אז היו הנבראים מוכרחים להישאר בבחינת תועלת עצמם, היות שלא היו יכולים לפרוש עצמם מתו"מ, מטעם השגחה גלויה, כנ"ל. כמו שאומר (בהקדמה לתע"ס אות מ"ג) וזה לשונו "ונניח למשל, אם היה הקב"ה נוהג עם בריותיו בהשגחה גלויה, באופן אשר, למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה, כי אז מי פתי היה מהרהר, אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע, שתיכף יאבד מחמתו את חייו, כמו שאינו מהרהר לקפוץ לתוך הדליקה. וכן מי פתי היה עוזב איזו מצוה, מבלי לקיימה תיכף בכל הזריזות". נמצא, שענין זה של אמונה וענין זה עבודה בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו, הכל הוא לטובת האדם.
ובהאמור נבין את השאלה ששאלנו, לצורך מה ניתן לנו את סדר העבודה בדרך האמונה למעלה מהדעת. כי הגיון מחייב, שאם הקב"ה היה נותן לנו את העבודה בתו"מ בתוך הדעת והשכל, היה יותר קל לעבוד את עבודת הקודש. ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, כנ"ל. אם כן מדוע עשה ככה.
התשובה היא, שרק בדרך העלם והסתר יש אפשרות שהנבראים יוכלו לבוא לשלימות, היינו שיקבלו את הטוב ועונג על דרך השלימות, היינו שלא ירגישו אי נעימות בעת קבלת התענוגים. לכן יוצא, שדוקא בזמן שאנו יכולים ללכת בבחינת מוחא וליבא לה', דוקא על דרך זו, היא דרך המוצלחת ביותר. ולא כמו שכל אחד ואחד חושב, שאם הקב"ה יתן לנו את דרך העבודה בבחינת השכל, היינו שתהיה השגחה גלויה, מזה יבואו הנבראים לשלימות. על זה יכולים לומר, כמו שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם".
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מדוע מלכות נקראת "חקה", שהיא נקראת בשם "חקת התורה". ואומר שם הזה"ק, שמלכות נקראת "חוקת התורה" ולא התורה עצמה, גזרת התורה, שהיא מלכות, אלא שצריכים לכלול את המלכות בתורה ביחוד אחד.
ושאלנו, מדוע מלכות נקראת "חוקה". והתשובה היא, כי מלכות נקראת "מלכות שמים", שהיא בחינת אמונה, להאמין בה', שהוא משגיח על העולם בהשגחה של טוב ומטיב.
והגם שהאדם מתחיל לעשות חשבון לעצמו, אז הוא רואה שהוא מלא חסרונות, ואם כן איך הגוף יכול להבין שזהו הכל טובות. והגם שניתן לנו להתפלל על המצבים הרעים, שאנו מרגישים בין בגשמיות ובין ברוחניות, אבל שאחר כך, היינו לאחר התפלה, שהאדם התפלל ולא נענה על תפלתו, אם הוא רואה שהוא נמצא בתכלית השפלות, בין בגשמיות ובין ברוחניות, שאז הוא צריך להתגבר, ולומר שהשם של הקב"ה הוא טוב ומטיב.
זוהי עבודה גדולה, היות שעל כל השאלות שהגוף שואל, אין לו תירוץ על פי השכל. אלא הוא צריך לומר, שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים למעלה מהדעת. ואומר, שכך היא גזירת הקב"ה. שעל זה אמרו חז"ל "לפי שאומות העולם מונין לישראל לומר, מה מצוה זאת ומה טעם יש בה. ומה צריכים להשיב, חוקה חקקתי גזירה הוא מלפני, ואסור להרהר אחריה".
לכן מלכות שמים נקרא "חקה". אבל היא חק התורה ולא התורה עצמה. כלומר, בכדי לזכות לתורה, צריכים לקבל על עצמו את החוקים, מה שהתורה נתנה לנו. אחרת אי אפשר לקבל את התורה. ובזמן שהאדם מקבל על עצמו מלכות שמים, אז הוא נקרא בחינת "ישראל", כי ע"י המלכות שמים, שהאדם מקבל על עצמו למעלה מהדעת, הוא יוצא מאהבה עצמית, ואז הוא מוכשר לקבל את התורה עצמה.
אחרת, היינו אם לא זכה עדיין לבחינת כלים דהשפעה, אז כל התורה שיקח, ילך הכל לסטרא אחרא ולא לקדושה. היינו האור תורה, שהוא הטוב ועונג מה שהנבראים צריכים לקבל, ילך להקליפות. שבגלל זה היה הצמצום וההסתר, כדי שהכל יכנס להקדושה. לכן דוקא כשהאדם זוכה להיות בחינת ישראל, היינו שכבר זכה למלכות שמים, היינו שכל מה שהוא עושה אין לו מחשבה אחרת אלא להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז יכולים לתת לו בחינת תורה.
ובהאמור יוצא, זה שאסור ללמוד תורה לעכו"ם, בבחינת עבודה פירושו, שאי אפשר ללמוד תורה כל זמן שהאדם עדיין נמצא בבחינת עכו"ם, כלומר שעדיין משוקע באהבה עצמית. כנ"ל, שענין אמונה למעלה מהדעת, הנקראת "מלכות שמים", שהיא בחינת חוקה, זה עצה לצאת מאהבה עצמית, ולזכות ע"י זה לפי סדר העבודה, שניתן בזמן שהאדם רוצה לקבל על עצמו מלכות שמים, בבחינת מוחא וליבא, אז האדם זוכה לבחינת "ישראל", היינו שכל מעשיו יהיו אך לשם שמים, ואז הוא הזמן שיכול לקבל את התורה, ולא יהיו הקליפות יכולים לינוק מהקדושה.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (חולין פ"ט) "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה". ויש להבין זה, שאם האדם אינו בולם עצמו, אלא שמשיב להשני בשעת מריבה, ע"י זה העולם אינו יכול להתקיים. ובהאמור יהיה הפירוש, שבדרך העבודה, "העולם" הוא האדם עצמו, כמו שכתוב בזה"ק "כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו". אם כן יהיה הפירוש, שבזמן שהאדם מתחיל לעשות ריב עם הגוף, ורוצה לקיים מה שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר". ופירוש רש"י, שיעשה עמו מלחמה, שזה נקרא "מלחמת היצר", כלומר שבזמן שהאדם דורש מהגוף, שיעשה הכל לשם שמים, וזה מרגיז ליצה"ר מאוד, היות שהוא רוצה לבטל את רשותו לגמרי, אלא כל מה שהאדם עושה, הוא רוצה שיהיה הכל לשם שמים, אז הגוף בא אליו בטענות צודקות, שהגוף טוען טענת שכליות.
ואם האדם רוצה להתקיים, היינו שהוא רוצה לבוא לתכלית השלימות ולקיים רצון ה', שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, היינו שיזכה לאור התורה, שהוא הטוב ועונג שבמחשבת הבריאה, אז אסור לענות להגוף עם דברים שכליים. היינו שהאדם יגיד, שהוא הולך בתוך הדעת, היות שבתוך הדעת מוכרח להיות בעמ"נ לקבל, כנ"ל, אלא בולם את עצמו בשעת מריבה, ואומר לו "הצדק אתך בבחינת השכל ואני הולך למעלה הדעת".