מהו שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, בעבודה
תש"ן - מאמר ל"ו
1989/90 - מאמר 36
הזה"ק (בלק דף נ"ד ובהסולם אות קל"ח) כתוב שם וזה לשונו "בשעה שרצה הקב"ה לתת התורה לישראל, הלך והזמין את בני עשו, ולא קיבלוה. כמו שהכתוב אומר, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, שלא רצו לקבלה. הלך לבני ישמעאל, ולא רצו לקבלה, שכתוב, הופיע מהר פארן. כיון שלא רצו, חזר אל ישראל".
ובזה"ק (בלק בהסולם אות ק"מ) אומר וזה לשונו "אמר לו ר' שמעון, הרי שאלה זו נתיישבת. ה' מסיני בא, ומסיני בא ונגלה עליהם. וזרח משעיר למו, פירושו, ממה שאמרו בני שעיר, שאינם רוצים לקבל, מזה האיר לישראל. והוסיף להם אור ואהבה רבה. אף כך הופיע והאיר לישראל מהר פארן, ממה שאמרו בני פארן, שאינם רוצים לקבל, מזה הוסיפו ישראל אהבה והארה יתירה כראוי", עד כאן לשונו.
ויש להבין מה שאומר, שמזה שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, מזה נוסף לישראל אהבה והארה יתירה. שמשמע, היות שלא היה מי שירצה לקבל את התורה, ורק ישראל הצילו את המצב, לפיכך האיר לישראל, והוסיף להם אור, אחרת משמע, שהיה חסר לישראל את האהבה והארה יתירה.
ובעולם הגשמי יכולים לומר כך, שיש לפעמים אדם, שרוצה לתת למי שהוא איזה דבר יפה, ואין אף אחד שירצה לקבל. ויש מזה צער לאדם. לכן מי שריחם עליו וכן קבל, אז האדם אוהב את מי שעשה לו טובה וקבל את הדבר. אולם איך אפשר לומר דבר זה לגבי הבורא, שהאהבה וההארה יתירה הבורא נותן לישראל בגלל שבני עשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה, וישראל כן קבלו.
ובכדי להבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור, שבדרך העבודה האדם עצמו הוא עולם קטן, כמו שכתוב בזה"ק "שהאדם נכללו מכל ע' אומות, ויש בו בחינת עשו, ובחינת ישמעאל, וגם בחינת ישראל". וכמו שלומדים, שבחינת ישראל היא בגלות תחת שליטת ע' אומות העולם, שבאופן כללי נקראים אומות העולם בשם "רצון לקבל לעצמו", וישראל נקראים בחינת "רצון להשפיע לה'".
ידוע שיש ב' בחינות:
א) מטרת הבריאה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. והרצון להשפיע של הבורא ברא בהנבראים רצון לקבל הנאה ותענוג. זאת אומרת, בכל מקום שהנברא רואה, שיש מאיזה דבר להנות, תיכף הוא משתוקק לקבל את התענוג. וזה נקרא "כלי, מה שהבורא ברא", כמו שכתוב "אשר ברא אלקים".
ב) תיקון הבריאה. אולם יש ענין של תיקון הבריאה. היינו, כדי שלא יהיה ענין בושה, נעשה תיקון, שעם הכלי מה שהבורא ברא, הנקרא "רצון לקבל לעצמו", לא יכולים לקבל, האדם מוכרח לעשות כלי חדש, הנקרא "רצון להשפיע", כדוגמת הבורא, שרצונו הוא להשפיע לנבראיו, כמו כן הנבראים מוכרחים לעשות הכלי הזה, אחרת שורה על הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, העלם והסתר. וזה הוא מה שכתוב "אשר ברא אלקים", היינו הרצון לקבל, "לעשות", היינו מה שהנבראים צריכים לעשות, והוא הרצון להשפיע, שזה אינו נמצא בהנבראים, אלא שהנבראים צריכים לעשות, שיהיה להם רצון להשפיע.
ויש לשאול, איך יש אפשרות לעשות פעולה הפוכה ממה שהבורא ברא, שהוא הרצון לקבל לעצמו. איך אפשר לבטל את מעשה ה', הנקרא "רצון לקבל", ולעשות פעולה הפוכה, שזה נראה, כאילו האדם עושה פעולה נגד הבורא.
התשובה היא, אין בידי אדם לבטל את הרצון לקבל, מה שהבורא עשה. אם כן, מה דורשים מאתנו, שאנחנו נעשה הכל לשם שמים, הלא זה נגד הטבע שלנו.
אלא שיש ענין אור וכלי. "כלי" נקרא רצון, "רצון" נקרא חסרון, ו"אור" נקרא מילוי החסרון. וזה כלל, ש"אין אור בלי כלי". לכן מוטל על הנבראים להמציא להם כלי, היינו חסרון, שיש כלל, שכל ענין חסרון שייך דוקא אצל הנבראים ולא אצל הבורא.
נמצא, שהנבראים מוכרחים לעשות פעולות ולחפש עצות, למצוא בעצמם חסרון, מה שהם רוצים לעשות כל מעשיהם לשם שמים, ואינו יכולים, אז הנבראים רואים ומרגישים את החסרון הזה של רצון להשפיע, שאין בידם להשיג מצד כוחות עצמם.
אולם, בכדי שיהא ברור, שאין הם מסוגלים להשיג את הרצון להשפיע, על זה הנבראים צריכים לתת מקודם כוחות מצד עצמם, אחרת איך הם יודעים, שאין הם יכולים להשיג את החסרון הזה מכח עצמם. אולם יש לשאול, בשביל מי צריכים את הידיעה הזו, שאין האדם יכול להשיג את הרצון להשפיע מכח עצמו.
התשובה היא, הידיעה הזו, האדם בעצמו צריך לדעת את זה, אחרת אין הוא מבקש שה' יעזור לו. כי האדם חושב, שיש לו זמן לעשות הכל בע"מ להשפיע, כי זה הוא בידו, מתי שירצה, הוא יעשה הכל בע"מ להשפיע. לכן האדם מוכרח מקודם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הרצון להשפיע. ורק אחר כך הוא יכול לתת תפלה אמיתית, בכל הלב, היינו חסרון אמיתי, שהוא נצרך לישועת ה', שהוא יתן לו את הרצון הזה לעשות הכל לשם שמים.
ובזה יש לפרש מה שכתוב (תהילים קי"ט) "אשרי נוצרי עדותיו, בכל לב ידרשוהו", שיש להבין את הקשר במה שאומר "אשרי נוצרי עדתיו", שפירושו, ששומרים את מצות התורה, ל-"בכל לב ידרשוהו". אלא כנ"ל, שיש לנו להשיג חסרון, שנרגיש שחסר לנו את הרצון להשפיע. ומטרם שנשיג אותה, היינו שמטרם שמשיגים את הרצון להשפיע, אין אנו ראויים לקבל את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.
אולם על ידי מה האדם יכול להשיג את החסרון הזה. אומרים לנו, ע"י זה שהאדם ישמור את מצות התורה, זה יכול להביא לו את הידיעה הזו, שהוא נצרך להשיג את הרצון להשפיע. זאת אומרת, בסגולת שמירת תורה ומצות, וכשהאדם מכוון ע"י עשיית שמירת תו"מ, שהוא יתקרב לה', היינו "דביקות", הנקראת השתוות הצורה, זה יכול להביאו להרגשת חסרון של רצון להשפיע. וזה שאומר "אשרי נוצרי עדותיו", שזה יביא לו בחינת חסרון, שיכול אח"כ לבקש מה', שיתן לו את החסרון הזה.
וזה שאומר "בכל לב ידרשוהו",שפירושו, שאח"כ הוא יכול לדרוש מה', שיתן לו בכל לב. היינו שיתן לו הרצון להשפיע, שכל מה שהוא יעשה לה', שיהיה בכל הלב. נמצא, שאז ע"י קיום תו"מ, הוא יגיע, שיהא בידו לדרוש מה', שיתן לו בחינת "בכל הלב", שיהיה לה'. היינו, שדורש שה' יתן לו רצון להשפיע, הנקרא "בכל הלב", כי רק זה הוא דורש שיהיה השכר עבור קיום תו"מ.
נמצא, עבודת האדם היא להשיג חסרון וצורך, שה' יתן לו במקום שנתן לו מצד הבריאה את הרצון לקבל, שיתן לו עתה רצון להשפיע, כי ע"י זה הוא יזכה לדביקות ה'. לכן, הגם שהוא מבקש רצון אחר, ממה שהבורא נתן לו, מכל מקום הבורא רוצה בכך. ועל זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שה' אמר "נצחוני בני", מזה שהם רוצים רצון אחר, ממה שהבורא נתן להם, היינו שהם דרשו מה', שיתן להם רצון אחר, ממה שנתן להם מלכתחילה.
אולם הרצון לקבל, מה שהבורא נתן, הוא הקוטב של כל הבריאה, הנקרא "יש מאין". אלא הרצון לקבל צריך לקבל תיקון, שזה נקרא "תיקון הבריאה". כלומר, הבריאה נקראת "רצון לקבל לעצמו", ועליו נותנים כוונה בע"מ להשפיע. נמצא, בסופו של דבר, שהרצון לקבל נשאר, אלא שקבל תיקון בע"מ להשפיע.
ובהאמור יש לשאול, ולפי זה, כשהאדם מתחיל לבקש מה', שיתן לו את הרצון להשפיע, היינו שיהיה בידו לעשות כל המעשים שלו לשם שמים, מדוע אין הקב"ה נותן לו את הרצון להשפיע, כמו שהאדם דורש ומבקש.
וכפי סדר עבודה אנו רואים, שבזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך להשיג את הרצון להשפיע, אז האדם רואה, שהוא הולך אחורה ולא קדימה. כלומר, שהרע מתגלה אצלו בשיעור יותר גדול, מכפי שהיה מגולה הרע אצלו בזמן שהיה עובד בע"מ לקבל פרס.
והענין הוא, שאנו צריכים לדעת, שענין רצון להשפיע הוא רק תיקון הבריאה ולא מטרת הבריאה, כי מטרת הבריאה היא, שרצונו יתברך הוא להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. לכן אם היה נותן להם תיכף מה שדורשים, היינו את הרצון להשפיע, אז כבר היה להם סיפוק בעבודה, מזה שהם משפיעים להבורא ושיש להם דביקות בהבורא. ומה חסר להם עוד. כי לעצמם אין הם צריכים לשום דבר, שזה ענין הנקרא "כי חפץ חסד", ואין להם שום צורך לקבל משהו מהבורא. ולפי זה היה ענין של מטרת הבריאה, מה שברצונו יתברך לתת להם, היה נשאר במקומו.
ומטרת הבריאה, שהיא העיקר, כידוע שכל דבר מתחשבים עם המטרה ולא עם האמצעים, כי ענין רצון להשפיע הוא רק אמצעי, שעל ידו יכולים לקבל את המטרה. ואם היה מקבל את הרצון להשפיע, אז הוא היה מקבל מזה סיפוק, והמטרה היתה נשארת כאבן שאין לו הופכין, היות שאין מי שיהיה לו צורך לזה, מטעם שכבר יש להם סיפוק בעבודה.
וזהו כמו שמובא בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ס"ו) וזה לשונו "המתבאר לך מכל זה, אשר סוף הנשמה להשיג את כל התר"ך שמות הקדושים, וקונה כל קומתה, שהם תר"ך פעמים בכמות שהיתה מטרם ביאתה, אשר שיעור קומתה נראית מתר"ך מצות, שאור תורה מלובש בהם, וקוב"ה בכללות האור תורה, הרי לך מפורש, ש"אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
זאת אומרת, שזוהי מטרת הבריאה, למה שהאדם צריך להגיע לשלימותו, לזכות לבחינת תורה מבחינת שמותיו של הקב"ה. ולא מספיק מזה שהוא רוצה להשפיע לה', הגם שזהו דבר גדול, אבל לא זהו המטרה. אלא כנ"ל, שהאדם צריך להשיג תר"ך פעמים בכמות שהיתה נשמתו מטרם ביאתה בהתלבשות בגוף. אולם כנ"ל, אם היה מקבל תיכף אחרי כמה תפלות ובקשות את הרצון להשפיע, לא היה לאדם שום צורך להשיג את המטרה, שבשבילה נברא. זהו תירוץ על מה שהאדם לא מקבל את הרצון להשפיע, ולא עוד, אלא יותר מזה, האדם רואה, שהוא מקבל רצון לקבל יותר מופרז, ממה שהיה לו מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע.
אולם יש להבין, מדוע לאחר שהאדם עשה מאמצים, בכדי להתקרב לה', שהוא בחינת השתוות הצורה, המכונה "דביקות", כמו שכתוב "ולדבקה בו", שדרשו "הדבק במידותיו, מהו רחום אף אתה רחום", היה מספיק שהאדם לא מקבל את מה שהוא ביקש, היינו הרצון להשפיע. אבל מדוע הוא משיג עתה את הרצון לקבל בשיעור מופרז, כל פעם יותר ממה שהיה לו מטרם שהתפלל, שיתנו לו את הרצון להשפיע. ונראה, כאילו היתה חס ושלום טעות מלמעלה, היינו כאילו חשבו למעלה, שהוא מבקש רצון לקבל, לכן נתנו לו רצון לקבל יותר גדול. אבל הוא ביקש רצון להשפיע, אם כן מדוע נתנו לו מלמעלה רצון לקבל יותר גדול.
והתשובה היא, כנ"ל, היינו בכדי שיהא צורך לקבל את מטרת הבריאה, שהיא לזכות לבחינת תורה, הנקראת "שמותיו של הקב"ה", נותנים לו כל פעם רצון לקבל יותר גדול. כלומר, בשיעור שהוא עושה מעשים איך להגיע לרצון להשפיע, נותנים לו מלמעלה רצון לקבל. והיות בזמן שהוא מבקש עזרה מלמעלה, היות שהוא רואה, שלא יכול לצאת משליטתו, ומהי העזרה, הוא כמו שאומר בזה"ק על מה שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה מסייעין". ואומר "בנשמתא קדישא. זכה, יתיר נותנים לו בחינת רוח, היינו ע"י העזרה, שהוא מקבל מלמעלה, הוא זוכה לסיוע, עד שמשיג את נרנח"י שלו". נמצא, זה שהוא רואה כל פעם שיש לו יותר רע, הוא מוכרח לבקש כל פעם עזרה יותר גדולה.
וזהו על דרך ששמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר על מה שכתוב אצל אברהם (לך לך חמישי) "ויאמר אליו, אני ה', לתת לך את הארץ הזאת, לרשתה. ויאמר, במה אדע כי ארשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ושאל על התשובה, מה שה' נתן לו על השאלה "במה אדע", שעם ישראל יהיה בגלות מצרים, כלומר, שזהו הבטיחות שאברהם יכול לדעת, שאחרי הפעולה הזו, שהם יהיו בארץ לא להם, מזה כבר ידע אברהם בבטיחות גמורה, שהם ירשו את הארץ. ושאל, מהי התשובה, שמשמע, שאברהם הבין שזו תשובה נכונה. כמו שאנו רואים, שאברהם היה יכול להתווכח עם הבורא בסדום, שאברהם שאל כל פעם "אולי". וכאן משמע, שהוא כן הבין שהיא תשובה נכונה, ולא שאל יותר.
ואמר, שהתשובה היתה על השאלה מה ששאל אברהם. כי לכאורה קשה, שמקשים העולם, שאברהם, שכתוב אצלו "והאמין בה'", מה פתאום שאל שאלה כזו "במה אדע כי ארשנה". ואמר, שאברהם ראה איזה ירושה הבורא רוצה לתת לו, שהיא ירושת הארץ, שכל מטרת הבריאה נכללה בהארץ הזאת. והלא יש כלל "אין אור בלי כלי", כלומר "אין מילוי בלי חסרון", לכן שאל, אם כן איך אפשר שהם ירשו את הארץ, בו בזמן שאין להם חסרון לזה.
כי בזמן שיקבלו קצת הארה רוחניות, כבר יהיה להם סיפוק, והם יעבדו את ה' בשמחה ולא ידאגו על שום דבר, היות שלא צריכים יותר. אם כן לא יהיה להם שום צורך לירושת הארץ הזאת, שהיא בחינת מטרת הבריאה, כנ"ל. אם כן השאלה היתה, שהוא לא רואה, שיהיה להם שום צורך. ובלי צורך לא נותנים שום דבר, בפרט דבר רציני, שהוא ירושת הארץ.
על זה השיב הקב"ה "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". כי "ארץ" פירושו רצון. כלומר, שהם יהיו תחת שליטת הרצון לקבל, שזה לא שייך לעם ישראל, אלא הרצון הזה שייך למצריים, שזה נקרא "ארץ לא להם". וענו אותם ארבע מאות שנה. כי ארבע היא מדרגה שלימה, שהם ד' בחינות של הוי"ה, שהם מבחינת בינה, שהיא בחינת כלים דהשפעה. נמצא, שענו, בזה שהמצרים לא נתנו לעבוד בבחינת כלים דהשפעה. "ועבדום וענו אותם". במה, ב"ארבע מאות שנה", היינו בספירות הבינה.
ידוע מספר הספירות, שמלכות נקראת יחידות, ז"א עשרות, בינה מאות. וזהו חשבון ארבע מאות, שלא נתנו להם לעבוד. ומתי שהתגברו ועבדו בבחינת בינה, שהם כלים דהשפעה, היתה להם מלחמה גדולה עם המצרים. נמצא, שמצרים היו מעבידום את ישראל, בעת שעם ישראל עבדו בבחינת השפעה, אז הרגישו שהם בגלות. מה שאם כן כשלא עובדים בכלים דהשפעה, לא יודעים שהמצרים הם מתנגדים לעבודה זו.
וזה שאומר (שמות שלישי) "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". כלומר, שעל ידי זה שביקשו עזרה, היה צריך לתת להם כל פעם אורות חדשים, כמו שאומר בזה"ק, שהעזרה מה שנותנים מלמעלה, היא בחינת "נשמתא קדישא", וע"י זה יהיה להם צורך, לעם ישראל, להאורות הגדולים, מטעם שאחרת אינם יכולים לצאת משליטת המצריים.
נמצא, שהתשובה של הקב"ה היתה, שהקב"ה יתן להם צורך לבקש עזרה. שהוא, שכל פעם הוא מגלה להם יותר רע, בכדי שיהיה להם תמיד לבקש עזרה יותר גדולה. וע"י זה יתגלה להם האור של מטרת הבריאה, הנקראת "ארץ הזאת לרשתה". נמצא, אם היו מקבלים מלמעלה, בזמן שביקשו את הרצון להשפיע, את מבוקשם, אז היה להם כבר סיפוק, וממילא אין להם צורך לירושת הארץ. מה שאם כן שנתן להם את הרצון לקבל ולא הרצון להשפיע, ממילא קבלו צורך לעזרת ה'. וע"י זה יהיה בטיחות, שלא יקבלו סיפוק, אלא יקבלו את ירישת הארץ.
היוצא מזה, שדוקא ע"י זה שהיו בשפל המצב, זה גרם להם שיקבלו את האורות הגדולים. ובזה יתורץ, מדוע בזמן שביקשו רצון להשפיע, נתנו להם רצון לקבל, כלומר, שהרצון לקבל הוא מוסיף והולך, במקום שהרצון להשפיע היה צריך להתקבל אצל התחתונים, בזמן שהם מבקשים. לכן, אין להאדם לומר, כי הוא רואה, שחס ושלום לא שומעים למעלה את תפלתו, והראיה לזה, שלא נותנים לו את הרצון להשפיע, אלא הוא צריך לדעת, כי כן מתחשבים עם תפלתו. והראיה לזה, שעונים לו מלמעלה ונותנים לו מה שעכשיו טוב בשבילו, כי עתה יהיה לו צורך לשלימות, כנ"ל.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שאומר הזה"ק "וזרח משעיר למו". פירושו, ממה שאמרו בני שעיר, שאינם רוצים לקבל, מזה האיר לישראל, והוסיף להם אור ואהבה רבה. אף כך הופיע, והאיר לישראל מהר פארן, ממה שאמרו בני פארן, שאינם רוצים לקבל, מזה הוסיפו ישראל אהבה והארה יתירה כראוי.
ושאלנו, וכי דבר זה שייך לגבי הבורא, היינו שבאמת לא מגיע להם לישראל, שיתנו להם אור ואהבה רבה. אלא בגלל שהם לא רצו לקבל את התורה, עבור זה הוא נותן לישראל, היינו שהוסיף להם, אחרת לא היה יכול חס ושלום להוסיף לישראל אור ואהבה רבה.
אלא כנ"ל, כשמדברים בעבודה מדברים באדם אחד, כלומר שאם בני עשו שבאדם ובני ישמעאל שבאדם, לא היו מתנגדים להתורה, אלא היה מסכימים לקבל עליהם את הרצון להשפיע, אז היה לבחינת ישראל שבאדם סיפוק, ולא היה נצרך למטרת הבריאה, כנ"ל בהתשובה של הקב"ה, שאמר לאברהם "ידע תדע כי גר", שדוקא על ידי זה שיהיו משועבדים תחת שליטת המצרים, יהיה להם צורך לבקש, שיתנו להם עזרה. וע"י העזרה יהיה מקום, שתתגלה להם את מטרת הבריאה. נמצא, דוקא שיש התנגדות בגוף, שלא רוצים לקבל את התורה, מכאן יש מקום שהבורא יכול להוסיף להם אור ואהבה רבה.