מהו, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, בעבודה

תשנ"א - מאמר כ"ז

1990/91 - מאמר 27

חז"ל אמרו (ברכות, ס') "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר. איש מזריע תחילה, יולדת נקבה. שנאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה, שנדע איך להתנהג.

ידוע, שהעבודה שניתנת לנו, לקיים תו"מ, הוא בכדי לזכות את ישראל, כמו שכתוב בספר "פתיחה לחכמת הקבלה", וזה לשונו "ונודע ש זכות הוא מלשון הזדככות. והוא על דרך שאמרו חז"ל "לא נתנו מצות, אלא לצרף בהן את ישראל".

היות שהנבראים נבראו עם הטבע של רצון לקבל לעצמו, מטעם שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, לכן ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג. והיות שזהו בשינוי צורה להבורא, שהוא המשפיע, לכן ניתן לנו עבודה, שאנו צריכים להשתוות הצורה עם הבורא. שגם אנו צריכים לתקן עצמנו, שכל מה שאנו עושים יהיה הכל בע"מ להשפיע.

ואנו רואים, שיש בנו מעשים, שאנו עושים להשפיע, ויש מעשים, שאנו עושים לקבל. דוגמא, אנו עוסקים במצות בין אדם למקום, ומצות בין אדם לחבירו. שבדרך כלל הם נקראים בשם "מעשים דלהשפיע". וכמו כן אנו עושים מעשים של קבלה, היינו אוכלים, ושותים, וכדומה. וניתן לנו עבודה דהשתוות הצורה, היינו שאנו צריכים לעשות בע"מ להשפיע, הן מעשים של השפעה והן מעשים של קבלה.

ידוע שיש ערך הפכי בין כלים לאורות. היינו שיש אורות, הנקראים "זכרים", ויש אורות הנקראים "נקבות". ש"זכר" פירושו שלימות, ו"נקבה" פירושה חסרון. כלומר, שאין עדיין המדרגה בשלימות עם האור הזה שקבלה. היות שיש ב' מיני אורות:

א) אור של מטרת הבריאה, שזה נקרא "אור השלם".

ב) אור של תיקון הבריאה, שהוא רק לבוש לאור של מטרת הבריאה, שהיא בחינת נקבה. היינו שאין זה שלימות, אלא שזהו רק אמצעי לבוא לשלימות. ואור הא' נקרא "אור החכמה" או "אור החיים", ואור הב' נקרא "אור דחסדים", הנקרא בדרך כלל ו"ק (היינו ו' קצוות). זאת אומרת, שעדיין חסר לו את ג' ספירות ראשונות.

לכן, אם האדם משמש עם כלים דנקבה, היינו עם כלים דקבלה, זאת אומרת, שהאדם נתעורר לשמש עם כלים דקבלה בע"מ להשפיע, אז "ילדה זכר". היינו, שמעבודה זו נולד אור החכמה, שהוא אור השלם, ואור החיים, שהוא נקרא "זכר", מטעם שאור הזה שייך למטרת הבריאה, שהבורא ברא את הכלי קבלה, הנקרא "רצון לקבל" את אור של מטרת הבריאה.

וזה שכתוב "אשה מזרעת תחילה, יולדת זכר". מה שאם כן אם האדם עובד עם הכלים דהשפעה, כלומר, רק במעשים של השפעה הוא יכול לעבוד בע"מ להשפיע, שכלים דהשפעה נקראים "זכר", אז נולד מזה רק אור נקבה. כי אור דחסדים המתגלה על כלים דהשפעה, הוא יכול להוליד רק אור דחסדים, הנקרא "ו"ק חסר ג"ר", שזה מראה על חסרון ג"ר. והאור דחסדים נקרא רק "אור המלביש". כלומר, שבאור דחסדים באה אח"כ ומתלבש בו אור חכמה. וזה שכתוב "איש מזריע תחילה יולדת נקבה".

הזה"ק (תזריע, דף כ', אות ס') אומר וזה לשונו "בוא וראה, בשעה שהקב"ה נמצא יחד עם כנסת ישראל, שהיא המלכות, והיא מעוררת תחילה הרצון אליו, ומושכת אותו ברוב אהבה והשתוקקות. אז נתמלאה המלכות מצד ימין, שהוא חסדים לבחינת זכר. וכשהקב"ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררת אח"כ, אז הכל נמצא בבחינת הנקבה, שהיא המלכות".

ויש להבין, מה מרמז לנו זה בעבודה. ידוע, שהנבראים נמשכים ממלכות. לכן המלכות נקראת "כנסת ישראל", ש"עם ישראל" נמשכים ממלכות. לכן אומר הזה"ק, כפי שהסדר הוא למעלה, כך נמשכים לענפים הגשמיים. ולפי זה יש לפרש, בזמן שהאדם מתעורר להקב"ה, שהאדם רוצה, שה' יקרב אותו אליו, היינו שהוא רוצה להידבק בו יתברך, שזה נקרא "השתוות הצורה", היינו שהאדם רוצה לעשות את מעשיו לשם שמים, ואינו יכול, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו את הכח, הנקרא "רצון להשפיע".

היות שהאדם משתוקק לכח הזה, מטעם שיש להאדם חסרון, היינו שאין בידו את הכח, שיעשה הכל לשם שמים. אז, על ידי עבודה זו, שהוא מתעורר לבקש מה', שיתן לו הכח הזה, אז נותנים לו מלמעלה את הכח של רצון להשפיע, שהיא טבע שני. וזה נקרא "וילדה זכר", היינו רצון להשפיע נקרא זכר, שזה נקרא, שהעליון נתן להתחתון את אור דחסדים, ש"חסד" נקרא משפיע.

כלומר, העבודה של ההשתוקקות, שהתחתון מרגיש בחסרונו, זה נקרא "תפלה". היינו שמבקש, שה' ימלא חסרונו, כנ"ל. שאז מילוי החסרון נקרא "זכר". וזה שכתוב "והיא מעוררת תחילה הרצון אליו". שפירושו, שהרצון שלה, היינו המלכות, שנקרא "רצון לקבל", אליו.

כלומר, שרצונה אליו, היינו להתדבק בו, שנקרא "השתוות הצורה", שמבקש את הרצון להשפיע, שזה נקרא "דביקות". וזה שכתוב "אז נתמלאה המלכות מצד ימין, שהוא חסדים, לבחינת זכר". ובזה יש לפרש "אשה כי תזריע, וילדה זכר". היינו שהתעוררות באה מצד האדם.

אולם זה יכול להיות דוקא, שמקודם לכן היה רצון להאדם, שהוא רוצה להתקרב לה', כלומר, שקבל התעוררות מלמעלה, שיש ענין רצון לקבל על רוחניות, היינו שיכולים לטעום טעם של תענוג בעשיית תורה ומצות. וכבר דברנו במאמרים הקודמים, שהתענוג הזה, שבקבלת השכר יש להבחין ג' בחינות:

א) שיהיה לו שכר בעוה"ז, ושיהיה לו שכר בעוה"ב. היינו שהוא מקיים תו"מ בגלל שהוא יקבל תמורה. שכר. זאת אומרת, בהמעשים שהוא עושה, אין לו טעם, אלא שהוא מקיים תו"מ, מטעם שיקבל אח"כ שכר. והוא נהנה מזה עכשיו.

ב) שהוא מרגיש טעם בעת עשיית המצות, משום שמאיר לו. והוא נהנה מזה שהוא משמש את המלך. וזהו השכר שלו. כי הוא מאמין, במה ששמע מפי ספרים ומפי סופרים, שיש תענוג בתו"מ. וגם קבל קצת התעוררות מלמעלה, שהתחיל להרגיש, שיכולים לטעום טעם בעשיית תו"מ יותר מתענוגי עוה"ז.

ג) שהוא רואה מה שאמרו חז"ל על ענין דביקות "ולדבקה בו, הדבק במדותיו. מה הוא רחום, אף אתה רחום".

לכן הוא מתעורר לעבוד בבחינת משפיע, ואז הוא רואה, שאין זה בידי אדם. אז הוא מתחיל להשתוקק לה', שיתן לו את הכח, שיהא בידו לעשות הכל בע"מ להשפיע. וזה נקרא, שהאדם, שהוא מרגיש, שהוא בחינת אשה, היינו נקבה, היינו שהוא שקוע באהבה עצמית, אז הוא מקבל מלמעלה בחינת זכר. והוא זוכה אז לטבע שני, הנקרא "רצון להשפיע". וזה שכתוב "אשה כי תזריע, וילדה זכר". היינו, שמלמעלה נותנים לו בחינת חסד, שהוא בחינת זכר.

מה שאם כן "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה". וזה שכתוב "וכשהקב"ה מעורר תחילה אהבה ורצון, והמלכות מתעוררות אח"כ, אז הכל נמצא בבחינת הנקבה, שהיא מלכות". כעין זה כתוב "אשה כי תזריע, מהו הטעם. למדנו, שהוא משום שעולם התחתון נמצא כעין עולם העליון, וזה דומה לזה".

ויש לפרש זה בדרך העבודה, שאם האיש מזריע תחילה, וילדה נקבה. הקב"ה נקרא איש. והאדם נקרא בחינת נקבה, מטעם שהוא נמשך ממלכות. לכן אם ההתעוררות באה מלמעלה, כלומר בזמן שהבורא מקרב את האדם, אז האדם מתחיל להרגיש את גדלות וחשיבות ה'. שהוא מרגיש אז, שאם הוא יהיה מחובר עם ה', הוא ירגיש תענוג בקרבת ה'. אז האדם מתחיל לעסוק בתו"מ, מטעם שמרגיש קצת חיות בזה. נמצא, שכל הגורם, שמחייב אותו לעסוק בתו"מ, הוא התענוג שמרגיש עכשיו מצד התעוררות של איש, היינו הבורא.

וזה שכתוב "איש מזריע תחילה, וילדה נקבה". היינו מעבודה זו, שהאדם עובד מטעם שקבל אתערותא דלעילא, יכול להיוולד רק בחינת נקבה. שידוע, שבחינת נקבה ברוחניות נקראת "מקבל ואינה משפעת". שיש לפרש כאן בדרך העבודה, שאז האדם בונה את העבודה שלו על בסיס, שהוא מקבל הנאה מהעבודה הזו, וזה הוא הגורם שיעבוד.

וזה נקרא בחינת "נקבה". היינו שהאדם עובד אז על בסיס, הנקרא רצון לקבל רוחניות. אבל לעבוד בע"מ להשפיע אין לו כח, מטעם שכל הבסיס שלו בנוי על התענוג, שקבל מלמעלה, מצד אתערותא דלעילא. אז האדם נולד בבחינת נקבה, שהוא הרצון לקבל רוחניות בע"מ לקבל. אבל לעבוד בע"מ להשפיע הוא לא יכול. וזה שכתוב "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה", היינו בחינת "מקבל ואינה משפעת".

לכן אם יש להאדם זכיה, אז מראים לו מלמעלה, שהאדם צריך לעבוד בע"מ להשפיע, והוא אינו יכול לעבוד בע"מ להשפיע. לכן הוא מקבל ירידה, מטעם שעל בסיס של השפעה אין הוא עוד מוכשר לעבוד. זאת אומרת, בזמן שהוא רואה, שיש לעבוד בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו, הוא מקבל ירידה, מטעם שהוא רואה, שזה לא בשבילו.

והירידה זו גורמת לפעמים לברוח מהמערכה. ואם יש לו זכיה, אז הוא מתאושש, ומתחיל לראות, מה זה שצריכים לעבוד בע"מ להשפיע. ורואה, שזה אינו בידי אדם. אז הוא מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו לצאת משליטת אהבה עצמית, שעם זה האדם נולד. ומבקש שה' יעזור לו.

וזה נקרא, שהאדם צריך לבקש על גלות השכינה. כלומר, איך לעבוד עבור המלכות שמים. והוא דבר קשה, שזה נמשך משליטת אומות העולם על בחינת ישראל הפרטית של האדם. ויש גם כן להתפלל על הכלל כולו, שכל הכלל ישראל יהיה בידם לעבוד עבור הקדושה, הנקראת "מלכות שמים". ובחינה זו שהאדם עובד עבור המלכות, זה נקרא בחינת "אשה כי תזריע, וילדה זכר". מה שאם כן "איש מזריע תחילה, יולדת נקבה" כנ"ל.

לכן אין לאדם לישב ולחכות עד שיקבל התעוררות מלמעלה, אלא באיזה מצב שהאדם נמצא, הוא צריך להתחיל ולהתעורר, שה\' יעזור לו.

ויש לדעת בענין התפלה, בזמן שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו, שיש להבחין בין תפלה לבקשה. כי "תפלה" נקרא, מה שהאדם מתפלל את סדר התפלות, שסדרו לנו חז"ל. ו"בקשה" הוא, מה שאדם מבקש באופן פרטי. כך מפרשים את הפירוש של תפלה ובקשה.

ויכולים להסביר זה, כי מה שחז"ל תקנו, האדם צריך לומר זה בפה. כלומר, אפילו שהוא לא מתכוון, שה' ישמע את מה שהוא אומר בנוסח התפלה, גם כן נקרא "תפלה". מטעם שאנו אומרים, מה שהם אמרו, ולהם היה זה דברים קדושים. דוגמא, האדם אומר אחרי תפלת "שמונה עשרה" תפלה "ונפשי כעפר לכל תהיה". בטח האדם אינו רוצה שה' יקיים את תפלתו.

אבל האדם אומר זה בנוסח התפלה. וזהו מטעם סגולה. כלומר, בתור סגולה, מה שהוא אומר "ונפשי כעפר לכל תהיה", יכול לעזור אפילו על פרנסה, וכדומה. וזהו מטעם, שכל התפלות מה שחז"ל תקנו, הכל הם בחינת שמות הקדושים, שזה הוא סגולה לכל, היינו לכל דבר זה מועיל.

והפירוש המילים, מה שהאדם חושב, שזהו לפי מה שהאדם חושב, הוא צריך לדעת, שהתפלות האלו הם למעלה משכלנו, אלא הכל הוא שמות הקדושים. ואנו משתמשים אותם בתור סגולה, שע"י יש לנו קשר עם הבורא. לכן כל התפלות צריכים לומר בפה, היות בלב אין אנו מבינים. לכן כשאומרים זה בפה, יש לנו קשר עם מה שהם אמרו. היות מה שהם אמרו, הכל היה עם רוח הקודש, והם מיוסדים על בחינת שמות הקדושים.

כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל. הגם לפי המקובל, בזמן שרוצים להתפלל על החולה, הסדר הוא, שבשמונה עשרה, בזמן שאומרים "רפאנו ה' ונרפא", וזהו מטעם שאין הכלל יכול להבין רק לפי פירוש המילות. אבל לפי האמת, הוא אמר, יכולים להזכיר את החולה, שה' ישלח לו רפואה, אפילו בברכת "ולמלשינים", מטעם שכל הברכות של שמונה עשרה הכל הוא שמות הקדושים. לכן הוא אמר, זה שאנו אומרים את התפלות, מה שהם אמרו, יש לנו קשר עמהם, היינו עם התפלות שלהם, היינו עם הכוונות שלהם יש חיבור.

מה שאם כן בקשה, זהו מה שהאדם מרגיש, מה שחסר לו. זהו דוקא בלב, היינו שלא חשוב מה שהוא אומר בפה, כי "בקשה" פירושו, כנ"ל, היינו מה שחסר להאדם על זה הוא מבקש, וכל החסרונות של אדם אינם נמצאות בפה אלא בלב. לכן לא חשוב מה שהאדם אומר בפה, אלא ה' הוא יודע מחשבות. לכן למעלה שומעים רק מה שהלב דורש ולא מה שהפה דורש, מטעם הנ"ל, כי אין הפה בעל חסרון, שצריכים למלאותו.

לכן האדם שהולך להתפלל, צריך לעשות הכנה לתפלה. והכנה זו מהי. כמו שכתוב "הכון לקראת אלקיך ישראל" (שבת י'). שמביא שם, שענין הכנה, כל אחד ואחד עשה הכנה לפי הבנתו. ויש לפרש, שענין הכנה, שכל אחד עשה, הוא בכדי לדעת מה לבקש. כי האדם צריך לדעת מה לבקש. כלומר, שהאדם צריך לדעת מה חסר לו.

זאת אומרת, שיש להאדם לבקש על הרבה צרכים, אבל מדרך העולם הוא, שמבקשים לדבר הנחוץ לו ביותר להאדם. כדרך העולם הוא, בזמן שהאדם יושב בבית אסורים, כל דאגותיו הם, שה' יוציא אותו מבית האסורים. הגם שיש לפעמים, שהאדם אין לו פרנסה, וכדומה, מכל מקום אין האדם מבקש אז מה', שיתן לו פרנסה גם כן, הגם שהוא נצרך לזה. מטעם היות עיקר היסורים הוא בזה שנמצא בבית הסוהר, לכן האדם מבקש על הדבר שהוא מרגיש שנחוץ לו ביותר. היינו במה שהוא מרגיש יותר יסורים, על זה הוא מבקש.

לכן כשהאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, הוא צריך מקודם לעשות הכנה, ולבדוק את עצמו, ולראות, מה שיש לו ומה שחסר לו. ואז הוא יכול לדעת על מה לבקש מה', שיעזור לו, וזה שכתוב "ממעמקים קראתיך ה'". שענין "עומק" פירושו, שהאדם נמצא בתחתית שאפשר להיות, כמו שנאמר "בשאול תחתיות", היינו שהחסרון שלו הוא למטה, שהוא מרגיש, שהוא נמצא למטה מכל אדם.

היינו, שהוא מרגיש, שהוא כל כך רחוק מקדושה, יותר משאר אנשים. כלומר שאין אף אחד, שירגיש את האמת, איך שאין להגוף שלו שייכות לקדושה. לכן אלו אנשים שלא רואים את האמת, איך שהם מרוחקים מהקדושה, ממילא הם יכולים להיות שבעי רצון מעבודתם בעבודת הקודש. מה שאם כן הוא סובל מהמצב, שבו הוא נמצא.

לכן האדם הזה, שהוא עשה בקורת על עצמו, והוא רוצה לראות את האמת, אז האדם הזה יכול לומר "ממעמקים קראתיך ה'". היינו, מעומק הלב. וזה נקרא "תפלה מעומק לב" מצד המקבל. כלומר, שהוא עשה בקורת על עצמו, והוא רואה את חסרונו.

אולם בזמן שהאדם מכין עצמו לתפלה, הוא צריך לעשות תשומת לב על המשפיע. וזהו הכי קשה. היות שיש כלל, שכל דבר, התלוי באמונה, אין הגוף מסכים לזה. והיות שהאדם מתפלל לה', הוא צריך להאמין, שה' הוא "שומע תפלת כל פה". ואפילו שהאדם אינו ראוי שה' ממלא את משאלותיו.

וזהו כמו שאנו רואים בתפלה שבין אדם לחבירו. שמדרך העולם הוא, שמי שהולך לבקש איזו טובה מחבירו, צריך להיות ב' תנאים:

א) שיש לחבירו מה שהוא רוצה. שאם יבקש ממנו, הוא יכול לתת לו, מטעם שיש לו לחבירו.

ב) שיהיה לחבירו לב טוב. אחרת יכול להיות, שיש לחבירו מה שהוא מבקש, אבל אין חבירו רוצה לתת לו, משום שחבירו אינו בעל רחמים.

כמו כן בין אדם למקום, גם כן צריכים להיות אלו ב' תנאים, כמו שאמרו חז"ל (חולין ז' ע"ב) "ישראל קדושים הן. יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו, ואינו רוצה". ויש לפרש זה על דרך העבודה. יש לו להבורא לתת מה שהוא רוצה, היינו שהאדם מבקש, שה' יקרב אותו, ויתן לו את הזכיה, שישמש אותו. כלומר, שהאדם רוצה, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. אז מאמין, שיש לו להקב"ה את הכח לתת להאדם את הרצון להשפיע.

אבל הקב"ה אינו רוצה. מטעם שה' רואה, שעדיין אין האדם מוכשר לזה, מטעם שעדיין אין לו רצון אמיתי לזה, היות שהאדם חושב, שכבר נתן הרבה תפלות לה', שימלא את רצונו של האדם, ויתן לו את המילוי, שהוא הרצון להשפיע.

אבל מטעם "כיתרון האור מתוך החושך", אין עדיין האתערותא דלתתא של האדם בשלימות, אלא האדם עוד צריך לתת יגיעה, בכדי להבין את המתנה הגדולה שהוא מבקש מה', הנקרא "רצון להשפיע". וזה נקרא "יש לו, ואינו רוצה לתת". אבל האדם נקרא "קדוש", משום שהוא מבקש מה', שיקח אותו בתור עבד ה'.

ויש לפעמים, שהאדם מבקש מה', שיקרב אותו, וה' יתן לו טעם בתורה וטעם בתפלה. שאז, אם יהיה לו טעם מתיקות בתורה ועבודה, אז האדם מוכן להיות עובד ה'. אבל סתם ללמוד ולהתפלל ולקיים את כל תרי"ג מצות בכל פרטיה ודקדוקיה, בזמן שאינו מרגיש טעם בזה, האדם אומר שאינו יכול.

לכן הוא מבקש מה', שימלא את רצונו. זה נקרא אצל הבורא "ישראל קדושים הן. יש רוצה, ואין לו". שפירושו, שה' רוצה לתת להאדם את טעמי תורה וטעמי מצות, אבל "אין לו". היינו שאין הדברים האלו אצל ה' בכלים דקבלה, שתהיה אפשרות ליתן זה להאדם בכלים דקבלה של האדם.

וזה הוא "לא יכול ה' לתת לו". מטעם, שאין לו להקב"ה כלים דקבלה, אלא אצל הקב"ה הכל בכלים דהשפעה. והיות שהאדם רוצה, שה' יתן לו הכל בכלים דקבלה של האדם, מטעם, כי האדם טוען, שהוא רוצה להנות מתורה ומצות, ובשביל זה הוא מבקש מה', שימלא חסרונו, זה נקרא אצל הקב"ה "רוצה לתת להאדם, מה שהאדם מבקש, ורוצה לתת מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, אבל מטעם שהאדם מבקש, שה' יתן לו הכל בכלים דקבלה של האדם, זה אין לו להקב"ה". אלא אצל הבורא יש לו רק הרצון להשפיע.

לכן, הגם שאין האדם יכול לקבל מהבורא, אבל מכל מקום הוא נקרא "קדוש", מטעם שרוצה לעסוק בתורה ומצות. לכן, כשאדם הולך להתפלל, צריך לעשות הכנה מקודם, בכדי לדעת על מה להתפלל.