כובד ראש בעבודה מהו

תשמ"ז - מאמר כ"ה

1986/87 - מאמר 25

חז"ל אמרו (ברכות ל', ע"ב) "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש".

ופירוש רש"י "כובד ראש פירושו הכנעה". עוד שם תנו רבנן "אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך קלות ראש". ופירוש רש"י "קלות ראש פירושו חילוף של כובד ראש".

ויש להבין, כשהוא אומר "אלא מתוך כובד ראש", משמע אם אין לו כובד ראש אין להתפלל. ואח"כ כתוב "אין עומדין להתפלל, ולא מתוך קלות ראש". משמע, אם אין שם קלות ראש, כבר יכולין להתפלל, ולא צריכים עד שיהיה לו כובד ראש.

אלא מכאן משמע, שאם אין לו קלות ראש, אז יש לו כובד ראש. וכן להיפך, שאם אין לו כובד ראש, כבר יש לו קלות ראש. כלומר, שאין שום אמצע בין כובד ראש לקלות ראש. ומשום זה אין שום סתירה בין הלשונות. אבל צריכים להבין, איך הוא דבר זה, שלא יהיה בחינת אמצע בין כובד ראש לקלות ראש.

ובעיקר צריכים להבין, מה זה תפלה, שאמרו "אין עומדין להתפלל, אלא" לפי התנאים שחז"ל אמרו. כלומר, מהי תפלה, שמוכרחים להיות שם תנאים אלו, אחרת לא יכולים להתפלל.

חז"ל אמרו (תענית ב') וזה לשונם "לאהבה את ה' אלקיכם, ולעבדו בכל לבבכם". איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר, זו תפלה.

ויש להבין, מדוע נקרא תפלה "עבודה שבלב", יותר משאר מצות התורה, וכי לימוד התורה אינו עבודה גדולה כמו תפלה.

ועוד יש לשאול, למה דוקא תפלה נקראת "עבודה שבלב". ואין לומר, שרק תפלה שייכת ללב ולא תורה, הלא גם תורה שייכת ללב, כמו שאמר הר' אבן עזרא ז"ל (מובא בהקדמה לספר "פנים מסבירות") וזה לשונו "ודע כי התורה לא נתנה, אלא לאנשי לבב". אם כן יש להבין:

א) מדוע נקראת תפלה, "עבודה" יותר משאר מצות.

ב) מדוע נקראת תפלה עבודת הלב דוקא, ולא עבודה שבמוח. ולתפלה, שהיא עבודה שבלב, חז"ל אמרו לנו "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". שמשמע, שדוקא ע"י זה התפלה שלו תהיה בסדר. אם כן יש להבין מהו "כובד ראש".

ולהבין את הנ"ל, צריכים להקדים ולחזור את דבר הידוע, בענין מטרת הבריאה. הגם שהוא ברור, אבל כדאי לחזור, בכדי לזכור המטרה, שזה סגולה, שלא יחטיאו את המטרה. בענין מטרת הבריאה, יש לדבר רק משני נושאים:

א) מהבורא, שהוא המשפיע,

ב) מהנבראים, שהם מקבלי השפע.

כי מטרת הבריאה, שהיא "רצונו להטיב לנבראיו", ברא נבראים, שיקבלו את מה שהוא רוצה לתת להם. כלומר, שהם יקבלו הנאה מה שהוא רוצה לתת להם. כי זה פירוש "להטיב". כי לא שייך לומר, שמקבל משהו טוב ולא נהנה. כלומר, אם הוא לא נהנה מהדבר, מדוע נקרא זה "טוב".

אמנם אנו רואים, שאין האדם נהנה, אלא רק מדבר שהוא משתוקק אליו. ומשום זה ברא בהנבראים רצון להשתוקק לקבל תענוגים. וזה מכונה "רצון לקבל לתועלת עצמו". ובעולמות העליונים מכונה הרצון לקבל לתועלת עצמו, בשם "מלכות". וכן מכונה בחינה זו בשם "עביות", לאחר שנפסלה הרצון לקבל לעצמו, ואסור להשתמש עם כלי זה בלי תיקונים.

אולם נעשה כאן תיקון על הרצון לקבל, שלא להשתמש עמו כמו שהוא יצא מתחילת בריאתו, היינו בשורש הראשון כשנולד, מסיבת שינוי צורה שיש בינו לבין הבורא, היות שהבורא הוא המשפיע והנבראים יהיו מקבלים.

ובכדי שיהא השתוות הצורה, כלומר שגם המקבל יהיה נבחן לבחינת משפיע, אחרת אם לא תהיה השתוות הצורה, זה יגרום שהנבראים, בעת קבלתם הטוב והעונג, ירגישו בזה אי נעימות, המכונה "בושה". ובכדי להציל מהנבראים הבושה הזו, נעשה תיקון, המכונה "מקבל בעמ"נ להשפיע". כלומר, הגם שהוא מקבל עם הכלי, הנקרא "השתוקקות".

זאת אומרת, שאי אפשר להנות מהטוב, אם הוא לא משתוקק לקבל את הטוב. רק התיקון הוא, שהוא צריך לתת כוונה על המעשה. כלומר הוא צריך לראות, אף על פי שהרצון לקבל להדבר, הוא בכל תקפו, מכל מקום אם אין הוא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מוותר על התענוג, אף על פי שהוא משתוקק מאוד.

והסיבה שהוא מוותר, צריכה להיות רק מטעם, שהוא רוצה בדביקות ה', המכונה "השתוות הצורה", בסוד מה שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום". ומתיקון הנ"ל נמשך לנו בחינת צמצום והסתר. כלומר, שמטרם שיש לתחתונים הכוונה הזו, שיוכלו לוותר על התענוגים הכי גדולים, אם הם לא יכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, שורה חושך בעולם.

כלומר, שהבורא נסתר מהנבראים, שלא מרגישים אותו. וצריכים להאמין למעלה מהדעת, שיש לו קשר עם הנבראים, שהוא ברא אותם בעמ"נ לתת להם טוב ועונג. מה שאם כן מה שנגלה לעינינו, מטרם שאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, הוא מונח תחת שליטת החושך, ואינו מאיר שום דבר רוחני, ולא נגלה אז המטרה של הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, מסיבת שרואים אז רק סבל ומכאובים בעולם, ולא רואים את ההשגחה של טוב ומטיב. ורק מוטל עלינו להאמין, שמטרת הבריאה, להטיב לנבראיו, הוא אמת ויציב. ומה שאנו לא רואים, זה הוא מטעם תיקון בשבילנו, הנקרא "צמצום והסתרת פנים".

וזהו כמו שאומר (במאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", אות י') וזה לשונו "והנך מוציא איך שהנפש הזאת, שהוא אור החיים המלובש בגוף, נמשכת יש מיש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע, כן היא הולכת ומתרחקת מאור פניו יתברך, עד שבאה לכלי המיוחד לה, הנקרא גוף, ואם אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד, עד שאין ניכר שורש מוצאו".

וזה גורם לנו, שיש לנו עבודה של האמונה, מסיבת שכבר לא ניכר בנפש שלנו, שהיא באה מהבורא, אלא שצריכים עבודה מיוחדת, להאמין בה', שהוא המנהיג את כל הנבראים. לפי זה יוצא לנו, שכל הכבידות שאנו מרגישים בעבודה דלהשפיע, הוא אינו מטעם שקשה לנו לעבוד בלא תמורה, מטעם הטבע שבנו, הנקרא "רצון לקבל", אלא שיש כאן ענין אחר לגמרי, היות לפי הכלל שאאמו"ר זצ"ל אמר, כי יש בטבע שלנו ענין, שכל תחתון רוצה להתבטל לגבי העליון, החשוב לו ביותר. ויש הנאה לאדם פשוט, שהוא משמש לאדם חשוב, כדרשת חז"ל (קדושין ז') "שבאדם חשוב, נתנה היא, ואמר הוא, הרי זו מקודשת", כי קבלתו, שהיא עמ"נ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה.

והטעם הוא, כי מצד הטבע יש הנאה, שהאדם נותן ומשפיע לאדם חשוב. ולפי זה מתעוררת השאלה, מדוע קשה לנו לקיים תו"מ בעמ"נ להשפיע. והתשובה היא כנ"ל, היות שמסיבת תיקון הנהמא דכסופא נעשה תיקון, הנקרא "צמצום", "הסתר", ו"חושך". שכל זמן שהנבראים נמצאים בשליטת המקבל לעצמו, כל כך נתרחקו משורשם, עד שאינו ניכר מקור מוצאם כנ"ל.

וניתן לנו עבודת אמונה למעלה מהדעת, שאף על פי שאין אנו רואים ומרגישים שום ענין רוחני, עלינו לעבוד הכל למעלה מהדעת, זה גרם לנו הכבידות בעבודה דלהשפיע. ובהאמור יוצא, כשאנו רוצים ללכת בעבודה על דרך האמת, אנו צריכים לבקש מהקב"ה, שיתן לנו כח האמונה.

וכמו שכתוב (בתפלת רבי אלימלך "תפלה קודם התפלה") "ותקבע אמונתך בלבנו תמיד בלי הפסק". זאת אומרת, כשהקב"ה יתן לנו את כח האמונה, שנרגיש שאנו משמשים מלך מלכי המלכים, בטח שהגוף שלנו יתבטל "כנר בפני האבוקה".

אולם היות שאנו נולדנו מצד הטבע, שיש לנו שכל ודעת, שהוא המנהיג שלנו, שהוא המורה דרך, והוא אומר לנו מה שטוב ומה שהוא רע בשבילנו, לכן כל דבר שהוא לא מבין זה בהדעת שלו, הוא אומר לנו, שדבר זה לא טוב בשבילנו.

אם כן כשניתן לנו עבודת האמונה למעלה מהדעת, בא הדעת שלנו ונותן לנו להבין, שלא כדאי ללכת בדרך הזו. אלא הוא בא בטענה "וכי בחנם נתן לנו הקב"ה שכל, בטח כל מה שברא הוא לטובתנו". כלומר, שאנחנו נשמח בזה. ומביא לנו ראיה ממה שכתוב "כפי שכלו יהלל איש".

פתאום בא האדם ואומר להגוף "נכון, עד עתה אתה היית המורה דרך שלי. ואף פעם לא עשיתי שום דבר מה שהוא נגד הדעת, כלומר, מה שאתה מצוה לי לעשות. אבל מכאן ולהבא, תדע לך, שכל מה שאתה תגיד לי לעשות, אני לא אשמע בקולך. רק כפי ששמעתי מפי ספרים וסופרים. אני מקבל עלי עול מלכות שמים בלמעלה מהדעת, ואני רוצה לשמש להבורא כראוי לפני מלך גדול, ומעתה אני לא רוצה לדאוג משהו בשבילו, אלא כל מחשבותי יהיו רק לטובתך, הבורא.

ובהאמור יוצא, שלא חסר לאדם שום דבר, שתהיה לו היכולת להגיע להאמת, אלא רק בחינת אמונה למעלה מהדעת. שעל זה הגוף עומד בכל תוקף, ומתנגד לזה, ומזה נמשך שאין אנו מתקדמים בעבודת ה'. וזה נקרא "כובד ראש", ש"ראש" נקרא בחינת הדעת שבאדם. ואם האדם הולך לפי מה שהדעת אומר לו, נקרא זה "קלות דעת". היינו, שדבר זה קל להדעת לסבול, שהאדם יעשה מעשים לפי מה שהדעת מחייב אותו.

מה שאם כן אם האדם רוצה ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא "כובד ראש". פירוש, שקשה להדעת, הנקרא "ראש", לסבול, בזמן שהאדם רוצה ללכת נגד הדעת, וזה אצלו לעול ולמשא. וזה נקרא "כובד ראש".

ובזה יש לפרש מה שכתוב "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". כלומר חז"ל מיעצים לנו, מה יש לאדם להתפלל. אומרים לנו "אלא מתוך כובד ראש". כלומר, כי האדם צריך לראות מטרם שהוא מתפלל, מה חסר לו, שעל החסרון הזה הוא מתפלל, שהקב"ה ימלא חסרונו.

לכן כדאי מקודם שיבדוק עצמו, אם הוא יכול לקבל על עצמו ללכת באמונה למעלה מהדעת, הנקרא "כובד ראש". ורק אז ילך להתפלל, שהקב"ה יתן לו קביעת האמונה בלבו. כי אם תהיה אמונה למעלה מהדעת, כבר יש לו הכל, כנ"ל, שקטן מתבטל בפני גדול.

וזהו שפירש רש"י, שכובד ראש הוא הכנעה. ומהי הכנעה. זהו שהאדם מכניע עצמו בפני הגדול ושומע דעתו של הגדול. זאת אומרת, אם ילד קטן אומר לאדם גדול איזה דבר, והגדול רואה, שזהו לפי ההגיון, מה שהילד אומר לו, בודאי הגדול ישמע בקולו. ואיננו אומר, שהגדול מכניע עצמו בפני הקטן.

אלא מה נקרא "הכנעה". אם אדם בא ושואל בעצת הגדול "מה לעשות". והגדול אומר "לעשות כך וכך". והאדם רואה, שזהו ממש נגד השכל. ואם ישאל את מי שהוא, אם כדאי לשמוע, מה שהגדול אמר לו, ובטח יגיד לו, הלא זהו נגד ההגיון, ואסור לך לשמוע בקולו. ומכל מקום אדם זה מכניע עצמו, היינו הוא מכניע את דעתו, וגם דעת העולם, שהם נגד דעת הגדול, ושומע בקולו. זה נקרא "הכנעה", שהוא שומע בקולו של הגדול למעלה מהדעת.

וזה קשה מאוד לעשות, שזה נקרא "כבד הדבר לעשות". וגם זה נקרא "כבד פה וכבד לשון אנכי", הנאמר אצל משה רבנו עליו השלום. היות שמשה נקרא "רעיא מהימנא", היות שבחינת משה נקראת "אמונה". ובאמונה אין שם "פה ולשון", כי "פה ולשון" משמע, שמסביר את הדברים בשכל ובדעת. ובחינת משה היא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

ומזה נוכל להבין, מה שרש"י מפרש על "קלות ראש" פירושו חילוף של "כובד ראש". מדוע הוא לא מפרש ישר, אלא הוא אומר בלשון חילוף של "כובד ראש". זהו משום שרוצה לפרש לנו ביתר בהירות, מה זה "כובד ראש", שהוא ענין אמונה למעלה מהדעת. לכן הוא אומר לנו על קלות ראש, שהיא ההיפך מבחינת אמונה למעלה מהדעת.

כלומר, להסביר לנו, שאין בחינת אמצע ביניהם. אלא אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "כובד ראש" או "בתוך הדעת", הנקרא "קלות ראש", משום דבר המלובש בשכל ודעת זה קל לראש להסכים, שהאדם יבצע את הפעולות האלו, הנבנים על יסוד שהשכל החיצון מבין.

מה שאם כן אם אומרים להאדם, שיעשה מעשים מה שהוא נגד השכל והדעת, זהו כובד ראש. כלומר, שזהו כובד משא, שהשכל יוכל לסבול. ולכן כשאומרים לאדם, שיקבל על עצמו עול מלכות שמים "כשור לעול וכחמור למשא", הוא מתנגד.

ובהאמור נבין, מדוע המשנה אומרת "אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש". משמע, שאם אין לו כובד ראש, אין לו להתפלל. וגמרא אומרת "אין עומדין להתפלל, ולא מתוך קלות ראש".

ושאלנו, שכאן משמע, שאם אין לו קלות ראש, ואפילו שאין לו כובד ראש, כבר יכול להתפלל. משמע, שאין כאן תחנת ביניים. ולפי הנ"ל, אין באמת תחנת ביניים, אלא או שיש לו אמונה למעלה מהדעת, שנקראת "כובד ראש", או שיש לו אמונה תוך הדעת, שזה נקרא "קלות ראש", מסיבת שזה קל לראש להבין ולהסכים, אם השכל מחייב אותו, שנחוץ לו לעשות הפעולות האלו.

אבל באמצע אין שום דבר. אי לזאת, בטח שמי שרוצה להתפלל לה', בטח שיש לו אמונה, אחרת לא היה הולך להתפלל. אלא:

א) או שמתפלל על בסיס אמונה בתוך הדעת, הנקראת "קלות ראש", כפירוש רש"י, שאין לו הכנעה.

ב) או שמתפלל בכובד ראש, שיש לו הכנעה. כלומר, שמכניע את דעתו ולא מסתכל עליו, כאילו הוא כלום לא שוה, אלא כל הבסיס שלו בנוי על אמונה למעלה מהדעת.

ועתה נוכל להבין את השאלה מה ששאלנו, מדוע נקראת תפלה "עבודה". ולא עוד, אלא שנקראת "עבודה שבלב". ידוע, עבודה נקרא, אם האדם צריך לעשות איזה דבר, שהגוף לא נהנה מעשייתה. זה נקרא "עבודה". ולכן אין האדם מסוגל לעבוד בלי שכר. מה שאם כן אם האדם נהנה מהעבודה, זה לא נחשב ליגיעה.

זאת אומרת, אותו המעשה שהאדם עושה, אצל אדם זה שאינו נהנה מעשייתה, נקרא אצלו "יגיעה". ולהשני, שהוא כן נהנה מהמעשה שהוא עושה, אצלו לא נחשב זה ליגיעה ועבודה. וממילא הוא לא צריך לקבל תמורתה שום שכר, מטעם כי אין האדם מסוגל לעשות מעשה בלי הנאה. ולכן כשהוא כן עושה מעשה ולא נהנה ממנו, אם כן מדוע הוא כן עושה את המעשה.

התשובה היא, כי הוא מצפה שע"י היגיעה שהוא עשה עכשיו, הוא יהנה ממנה אח"כ, היינו שיקבל שכר תמורת העבודה, והוא יהנה. נמצא, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, ואין לו הנאה, איך הוא מקבל כח עבודה. אלא מוכרחים לומר, שהוא מסתכל על התמורה. ומזה הוא מקבל חומרי דלק לעבודה.

לדוגמא, נגיד, כשבא אדמו"ר מלובביץ' לשדה תעופה, ויש לו איזה תיק, והוא נותן לסבל, בטח הסבל עובד, ולוקח התיק בכדי להביאו להמונית. ואח"כ הוא ידרוש תמורה עבור עבודתו. והוא מטעם, שאינו מכיר בחשיבות הרבי. מה שאם כן אם הרבי יתן התיק לאיזה חסיד מהחסידים שלו, והרבי ירצה לשלם לו תמורת עבודתו, בטח החסיד לא ירצה לקבל. מטעם, היות שהוא כבר קיבל הנאה בעת העבודה. כי להון תועפות יחשב לו, בזה ששימש את הרבי.

וכפי שהסברנו, שענין תפלה צריך להיות בכובד ראש. היינו, בזמן שהאדם מרגיש בעצמו, שאין אמונה למעלה מהדעת. פירוש, שאין הדעת מחייב אותו לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאדם מבין, שעיקר המטרה צריכה להיות "לזכות לדביקות ה'". והיות הדעת מתנגד לזה, והוא צריך ללכת נגד הדעת, זוהי עבודה גדולה מאוד.

היות שהוא מבקש, שה' יתן לו דבר, שכל האברים שבו מתנגדים לזה. נמצא, שכל תפלה ותפלה שהוא נותן לה', יש לו עבודה מיוחדת. לכן נקראת תפלה "עבודה שבלב". היינו, שהוא רוצה ללכת נגד השכל והמוח, שהם אומרים לו ממש להיפך.

ומשום אין זה נקרא "עבודת המוח". כי עבודת המוח נקראת, שהאדם מתייגע עצמו, להבין איזה דבר עם השכל ודעת שלו. מה שאם כן כאן אין הוא רוצה להבין עם הדעת, שצריכים לעבוד ה' בבחינת ידיעה, אלא הוא רוצה דוקא לעבוד את ה' באמונה למעלה מהדעת. ומשום זה נקראת תפלה "עבודה שבלב".

ולפי זה יש לפרש "אין עומדין להתפלל", כי תפלה הוא חסרון, שחסר לאדם משהו, ואין ביכולתו ובכוחות עצמו להשיג את מבוקשו. הוא מבקש לאחרים, שיעזרו לו. ולכן כשאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, הוא צריך מקודם לראות, מה חסר לו באמת. כלומר, אם יתנו לו את מבוקשו, הוא כבר איש שלם, ואינו חסר לו כלום.

וזה שייך לומר דוקא על בחינת אמונה, כי בזמן שהאדם זוכה לאמונה למעלה מהדעת בקביעות, כבר הוא זוכה להכל. לכן אמרו "אין עומדין להתפלל, אלא על חסרון של כובד ראש". היינו, שה' יתן לו את אור האמונה.