מהי הסיבה שבגללה זכו ישראל לירושת הארץ, בעבודה
תשנ"א - מאמר מ"ד
1990/91 - מאמר 44
הכתוב אומר (עקב, שלישי) "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך".
ויש להבין זה, שמכאן משמע, שהסיבה, שה' נתן ירושת הארץ לעם ישראל, היא מטעם כמו שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". זאת אומרת, אם הסיבה של "רשעת הגוים" לא היתה, אז לא היה ענין לתת ירושת הארץ. ועוד יש להבין, מהי הסיבה השניה. אומר, מטעם "אשר שנשבע ה' לאבותיך". ולולי השבועה, אין ה' צריך לתת את הארץ לעם ישראל.
זה קשה להבין, הלא חז"ל אמרו "לא נברא העולם אלא בשביל ישראל". משמע, שכל הדברים טובים שישנם בעולם הם בשביל ישראל. ומכאן משמע, שבגלל סיבות אחרות נותנים לעם ישראל ארץ חמדה טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. שהכתוב נותן ב' סיבות:
א) מטעם רשעת הגוים.
ב) מטעם השבועה, שנשבע לאבותיך.
אבל הכתוב בא לנו לומר, שבל נטעה, שהסיבה שנותן לנו ירושת הארץ, היא מטעם "צדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם", אלא מטעם ב' סיבות הנ"ל.
אאמו"ר זצ"ל שאל על מה שכתוב (לך לך, שישי) "ויאמר אליו, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר, במה אדע כי אירשנה. ויאמר לאברהם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וענו אותם ארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ושאל, מהי התשובה, שה' השיב על מה שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנה", שה' אמר לו "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחר כן יצאו ברכוש גדול". זאת אומרת, שהתשובה היתה על השאלה "במה אדע". היינו, שאברהם אומר, שהוא רוצה בטוחות על הירושה. אז הקב"ה נתן לו תשובה, שע"י התשובה זו הוא כבר יהיה בטוח על ירושת הארץ. אם כן יש להבין את התשובה, שבה כבר יש הבטחה על הירושה.
ואמר, שהפירוש הוא, שבזמן שה' אמר לו "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", אז אברהם ראה את גדלה וחשיבותה של הארץ הזאת. כי ענין ירושת הארץ, הכוונה על בחינת מלכות, שהיא מקבלת את כל האורות מלמעלה ומשפעת להנשמות. כי מלכות נקראת "כנסת ישראל".
ואברהם ראה, לפי הכלל "שאין אור בלי כלי", כלומר "שאין מילוי בלי חסרון", שאם ה' יתן לישראל קצת הארה והתעוררות מלמעלה, הם יהיו מסתפקין במועט, ולא יהיה להם שום חסרון למדרגות יותר גבוהות. אם כן ראה אברהם, שאין שום אפשרות שעם ישראל יוכלו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שאין להם צורך לזה.
וזו היתה השאלה "במה אדע". לא חס ושלום שהוא לא האמין מה שה' אמר לו. אלא שאלתו היתה, שאמר, שהוא לא רואה, שיהיה להם צורך לזה. כמו כשנותנים לאדם איזה דבר יקר ערך, אבל אם אין לו צורך לזה, אין האדם יכול להנות מאותו דבר. נמצא, אפילו שיתנו להם ירושת הארץ, אם אין להם צורך, אז לא יוכלו להנות מזה. והגם מצד הנותן הכל בסדר, אבל אם אין להתחתון צורך, מה הנותן יכול לעשות. וזהו ששאל אברהם.
והתשובה היתה "ידע תדע, כי גר יהיה זרעך". כלומר, שהם יהיו בגלות אצל המצרים, שזה נקרא "ארץ לא להם". שפירושו, שעם ישראל, שהם רוצים לעבוד לשם שמים, והמצרים יהיו שולטים עליהם. וכל פעם עם ישראל ירצו לצאת מהגלות, כמו שכתוב (שמות, שלישי) "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". שבאופן כללי נקראים "אומות העולם" רצון לקבל לעצמו. אלא בהרצון לקבל יש הרבה רצוניות, שכל רצון בפני עצמו מיוחס ל"אומה" מיוחדת. לכן נקראים באופן כללי "ע' אומות העולם", כנגד ע' בחינות רצון. שזה נמשך בסוד "זה לעומת זה", זאת אומרת כנגד ז' ספירות דקדושה, שהם חג"ת נהי"ם, וכל אחד מהן כולל עשר ספירות, ביחד הם ע' אומות.
וגם יש בחינת "ישראל", שהם נקראים על שם " ישר-אל", שהם ההיפך מהרצון לקבל לעצמו, אלא הם בבחינת רצון להשפיע לה', היינו שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו.
לכן, כיון שהמצרים היו שולטים עליהם, היו מוכרחים לעשות כל עבודתם לטובת המצרים ולא לתועלת ה'. וזה שאומר "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". פירושו, שבני ישראל היו רוצים לעבוד לתועלת ה', והמצריים היו שולטים עליהם, לכן "וייאנחו". כלומר, שראו, שלא די שלא מתקדמים, אלא הם הולכים אחורה. וזה שאומר "ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה".
ואז, כשהם רואים שלא יכולים מכוחות עצמם לצאת מהגלות, לכן מבקשים מה', כמו שכתוב "ותעל שוועתם אל אלקים", שפירושו, שה' עזר להם לצאת מגלות מצרים. וזה כמו שאומר הזה"ק על מה שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". ושאל, במה, והשיב "בנשמתא קדישא".
נמצא, שדוקא בזמן שהם מונחים תחת שליטת הרע, אז רואים בכל פעם יותר את שליטת הרע, ואז האדם בא לידי הרגשת ב' דברים:
א) שהרצון לקבל, שהוא שליטת המצריים, הוא כל כך רע שמרחיק אותו מה'. כלומר, שטרם שהתחיל בעבודה דע"מ להשפיע, עוד לא היה יודע כמה רעות גורם לו הרצון לקבל. וזה מטעם הידוע, שלא מראים לאדם את תוקף הרע בפעם אחת. אלא מעט מעט מראים לו, כי אחרת הוא תיכף יברח מן העבודה, שהוא יגיד, שזה לא בשבילו.
ובהאמור יש לפרש דברי הרמב"ם, שאומר, ש"ענין לשמה לא מגלין לאדם בתחילת עבודה, אלא עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש "מגלים להם רז זה מעט מעט". שיש להבין, איך זה אפשר להיות ענין "מעט מעט". הלא כשאומרים לאדם, שהוא צריך לעשות הכל לשמה, כבר אצלו הכל מגולה, ומה יש עוד לגלות.
אלא שיש לפרש, שענין מה שאומר "מגלים להם", מי הוא המגלה להם רז זה של ענין של לשמה. וגם יש להבין מה שאומר "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". מי יודע שכבר זכה לבחינת "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".
אלא זה יכולים להבין, כמו שאמר הזה"ק פשט על מה שכתוב "או הודע לו אשר חטא". ושואל, מי הודע לו. ומשיב, הקב"ה. ויש להבין מה שאומר "שהקב"ה הודע לו אשר חטא". באיזה אופן הודע לו. ויש לפרש זה על דרך שכתוב בהסולם (בראשית חלק ג' דף ס"ד) וזה לשונו "שאם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו להנאתו עצמו, מכל מקום ע"י המאור שבה ירגיש הפחיתות והשחיתות הנוראה, שיש בטבע הקבלה לעצמו. ואז יתן אל לבו לפרוש את עצמו מטבע הקבלה הזו, ויתמסר לגמרי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז יפקח ה' את עיניו, ויראה לפניו עולם מלא מתכלית השלימות, שאין בו חסרון כל שהוא".
ובהאמור נבין, איך שהקב"ה מודיע לו "אשר חטא". שיש לפרש, זה שהאדם לומד אפילו שלא לשמה, המאור שבה מודיע לו, שהרצון לקבל הוא הגורם לכל הרע, שהוא המפריע, שתהיה יכולת להאדם לקבל טוב ועונג הזה, מה שיש ברצונו יתברך לתת להנבראים. והמאור שבתורה, זה נקרא שהקב"ה מודיע להאדם אשר חטא.
ובזה גם כן יש לפרש, מדוע אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל להרגיל את האדם בעבודה דשלא לשמה ולא בלשמה. וזהו מטעם, שענין לשמה מגלים להאדם ע"י שמקבל מאור התורה. נמצא, ממילא, שאם הוא לא עוסק בתורה אפילו שלא לשמה, מאיפוא הוא יקח מאור התורה. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל בשלא לשמה.
ובזה נבין מה ששאלנו, מי יודע אם כבר זכו לחכמה יתירה, שכבר מותר לגלות להם את הענין של לשמה. התשובה היא, המאור שבתורה יודע כמה הם מתפעלים ממאור התורה, בשיעור זה יש יכולת לגלות להם את הענין של לשמה.
ובזה נבין מה שאומר הרמב"ם "שמגלים להם מעט מעט", שהפירוש הוא, היות שענין "לשם שמים" פירושו "לא לתועלת עצמו", והאדם צריך להרגיש מהו שלא לצורך עצמו. וזה מגלה לו המאור התורה. לכן כל פעם המאור מגלה לו את ערך הרע שיש ברצון לקבל, כי ע"י המאור שהאדם מקבל מהתורה, הוא רואה כל פעם קצת רע שיש בהרצון לקבל. וזה שאומר "מגלים לו מעט מעט".
וענין רע מתפרש בב' אופנים:
א) מהו טובו של הרע, היינו כמה האדם מפסיד ע"י הקבלה לתועלת עצמו.
ב) כמה שהגוף מתנגד להעבודה דלהשפיע.
וב' אלה האדם מקבל מהמאור שבתורה מעט מעט. וזה שאומר "מגלים להם מעט מעט רז זה". היינו, שע"י המאור, שמקבל מבחינת התורה דשלא לשמה, הוא בא לידי גילוי של ב' דברים כנ"ל. היינו, שיעור הרע הנמצא בהרצון לקבל, שיעור התנגדות הגוף כל פעם במידה מרובה, שהאדם רואה בכוחו להתגבר. וזה שאומר "מעט מעט". זאת אומרת, שכל פעם המאור מגלה לו, שזה נקרא, שאי אפשר לגלות לו בפעם אחת, כנ"ל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע אומר הכתוב, שדוקא ע"י רשעת הגוים זכו לירושת הארץ. והטעם הוא כנ"ל, כמו שהבטיח ה' לאברהם, שבאופן זה, היינו שעם ישראל יסבלו גלות מצד המצריים, כלומר, כל אומות העולם עם כל מידות הרעות שיש בהם, הם רוצים לשלוט על עם ישראל. ועם ישראל רוצים דוקא לעשות הכל לתועלת ה', ולא לתועלת ע' אומות כנ"ל, אז מורגש להם חסרון. והם יראו, שאין בכוחם להתגבר עליהם.
ואז יהיה, כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ותעל שוועתם אל אלקים מן העבודה". אז ה' יתן להם העזרה הדרושה לזה. והוא כנ"ל, שכל פעם הם יזכו לבחינת "נשמתא קדישא", וזו תהיה הסיבה שבני ישראל יצטרכו לקבל את ירושת הארץ, מטעם שהם יקבלו זה מתוך הכרח, היינו להציל את עצמם משליטת אומות העולם.
וזה שכתוב "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך". כלומר, שדוקא ע"י רשעת הגוים יש יכולת שה' יכול להורישם את ארץ ישראל כנ"ל. כי הרגשת הרע, בזמן שמגלים שהרע הזה, הוא המפריע להגיע להתקרבות ה'. כי רק זה חסר לנו. כי ענין "קירוב וריחוק" ברוחניות, הוא ענין השתוות הצורה. ובזמן שיש השתוות הצורה בין אור לכלי, אז האור מתלבש בהכלי.
לכן הרגשת הרע, הנקראת "רשעת הגוים", גורמת צורך להתפטר מהרע. ואז האדם מתחיל לטהר עצמו מבחינת קבלה לעצמו. ואז הוא רואה, שאין זה בידו. ואז מתחיל להתפלל לה', שיעזור לו, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כנ"ל בדברי הזה"ק, שנותנים לו נשמתא קדישא. כלומר, שכל פעם שמקבל עזרה מלמעלה, הוא ע"י שנותנים בחינת נשמה. נמצא, שהעליות והירידות, הן הסיבה הגורמת צורך ורצון לקבל את ירושת הארץ.
וזה שאומר, שהסיבה היא, מטעם "אשר נשבע ה' לאבותיך". שפירושו, לא שהסיבה מטעם שנשבע לאבותיך, מטעם זה הוא נותן להם את ירושת הארץ. ושאלנו, הלא חז"ל אמרו על מה שכתוב "בראשית. אין ראשית אלא ישראל". נמצא שהכל היה בשביל ישראל ולא מטעם שבועה שנשבע להאבות.
אלא שיש לפרש, כשבני ישראל יהיו מוכשרים לקבל את ירושת הארץ, היינו שיהיה להם צורך לירושת הארץ, מטעם כמו שאומר "כי ברשעת הגוים ה' אלקיך מורישם מפניך", זאת הסיבה שבני ישראל ירשו את הארץ. ידוע ש"הארץ" נקראת בחינת מלכות, שמלכות נקראת "כנסת ישראל", מטעם שהיא כונסת בתוכה כל מה שיש בז"א, הנקרא, "ישראל", שזה נקרא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שע"י היחוד הזה מושפע שפע להנשמות.
כל זה בא מתחילת מחשבת הבריאה, כדרשת חז"ל "אין ראשית אלא ישראל". זאת אומרת, מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, הכוונה על בני ישראל. רק באיזה אופן הם יקבלו את הטוב ועונג. על זה בא הכתוב להודיענו, שהסיבה העיקרית, שעל ידו הם יהיו מוכשרים לקבל, היא בחינת "ברשעת הגוים", כנ"ל. וכמו כן "ולמען הקים את הדבר, אשר נשבע ה' לאבותיך". שענין "ירושת הארץ" הוא כמו שהודיע לאברהם, בזמן שאברהם שאל "במה אדע כי אירשנו", שהתשובה של הקב"ה היתה, שבני ישראל יהיו בגלות, שהכוונה היא "ברשעת הגוים", כנ"ל.
ובהאמור יוצא, שאין האדם יכול לעלות במעלת הקודש, אם הוא לא מרגיש חסרון במצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, החסרונות והיסורים שהאדם מרגיש, הם נותנים להאדם צורך למצוא עצות, כדי למלאות את חסרונותיו. מה שאם כן, אם לא מרגיש בעצמו חסרון, כלומר שהגם שיכול להיות, שיודע שיש בו חסרונות בעבודה, אבל אין לו יסורים מזה, אין החסרון הזה מסוגל לקבל מילוי, מטעם שהוא לא מחפש עצות לזה, ובלי אתערותא דלתתא, היינו בלי שהאדם מבקש מה' עם כל הלב, אין מקום לעניית התפלה, היות שאם אין לו יסורים מהחסרון, כבר אינו יכול לבקש עם כל הלב.
וזהו כמו שכתוב במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ג) וזה לשונו "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשי ידיך, יכול אפילו יושב בטל". תלמוד לומר "בכל מעשי ידיך", אם עשה הרי הוא מתברך, ואם לאו, אינו מתברך".
הרי אנו רואים, שבלי אתערותא דלתתא, היינו בלי מעשה מצד התחתון, אין הברכה יכולה לבוא. ונשאלת השאלה, למה. והתשובה היא, זה שהאדם מתחיל לעשות, מהעבודה זו האדם מקבל את החסרון להדבר, כלומר שיש הבדל בהצורך שבדבר. זאת אומרת, שיש להבין, עד כמה שנחוץ להאדם את מה שהוא רוצה להשיג. כי העבודה והעצות, שהאדם משקיע בכדי להשיג את מבוקשו, זה מרחיב את החסרון להדבר. וממילא, כשהוא ישיג את הדבר, הוא יכול להנות מהדבר.
לכן כשמדברים בעבודה, הגם שיש לאדם צורך להתעלות בעבודה, אבל הצורך הזה עוד לא פועל באדם, שתהיה לו נחיצות להדבר. וממילא כשיתנו לו משהו מלמעלה, והוא עוד לא יודע להחשיב את מה שיתנו לו, זה ילך לאיבוד לתוך הס"א. וכל זה הוא מטעם, שהאדם אינו חכם כל כך, שידע איך להעריך משהו ברוחניות.
וזה על דרך שאמרו חז"ל (חגיגה ד') "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו". היינו, זה שהאדם אינו יודע להעריך, אם נותנים לו קצת התקרבות מלמעלה, לכן תיכף זה מסתלק ממנו, והוא מקבל ירידה. וזהו מטעם שאינו יודע לשמור את ההתקרבות.
כי מדרך העולם הוא, שאם נותנים למי שהוא להכנס קצת לחצר המלך, אז הוא דואג ומחפש עצות, איך להכנס לבית המלך, ולא מסתפק בזה שהוא נמצא בחצר המלך. לכן כשמקרבים קצת את האדם, אז האדם שבע רצון מזה שקירבו אותו, ואין הוא דואג לחפש עצות, איך הולכים קדימה, לכן זורקים את האדם לחוץ. ואז, כשהאדם מקבל ירידה, שזה נקרא "תאונת דרכים", כלומר שקבל תאונה בדרך שהיה הולך להתקרב לה'.
היינו שרכב אחר נכנס לתוך רכב שלו, כלומר שהרכב של עולם הגשמי נכנס לתוך הרכב של הרצון להשפיע. ואז, כל החיים שהיה לו מצד הרצון להשפיע, נסתלק ממנו, ונשאר בלי הכרה. היינו, שעכשיו הוא מרגיש, שכבר אין לו חיים רוחניים. אלא עד שמתאושש לאט לאט, ומתחיל להרגיש, שכל החיים ממה שהוא חי עכשיו, הוא רק מהרצון לקבל לעצמו. ואז שוב מתחיל לחשוב ולחפש עצות, איך שוב לכנס להעבודה דלהשפיע.
נמצא, שבכדי שיהיה לו חסרון, שיהיה לו צורך לעלות במעלות עבודה דלהשפיע, נותנים לו מלמעלה את הירידה, כדי שיהיה לו צורך להתקדם כנ"ל, כי בלי צורך אמיתי אין האדם מסוגל לקבל, מה שהוא צריך להשיג. ולכן אם האדם רוצה לשמור עצמו, שלא יהיה לו תאונת דרכים, הוא צריך לשמור את עצמו, שלא יהיה לו התנגשות עם הרכב של הרצון לקבל. בזה הוא יהיה בטוח, שלא יאבד לו מה שנותנים, היינו את העליה שקבל.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (ואתחנן, רביעי) "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם". שיש לפרש על דרך העבודה, שהאדם צריך לזכור, שהיתה לו ירידה מטרם שבא לעליה. היינו שה' נתן לו להרגיש את הרע שבו. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כי הרגשה זו, שהוא עבד אצל המצריים, היינו שאין לו רשות לעשות משהו לתועלת ה', אלא כל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת המצריים שבאדם, זה בא מצד ה'.
ואח"כ צריך לזכור, שעכשיו, כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שמרגיש קצת שהוא מקורב לקדושה, אז צריך לזכור, שהוא צריך לילך קדימה. לכן הוא צריך עכשיו לזכור, כמו שהיה מקודם עבד, זאת אומרת, שהיה במצב של ירידה. לכן הוא צריך עכשיו גם כן למצוא אצלו מקום חסרון, כדי שיהיה לו צורך ללכת קדימה, אחרת מוכרחים לו מלמעלה ירידה, כי בלי צורך אין האדם יכול להתקדם, והוא מוכרח להישאר במצב שבו הוא נמצא. לכן כדי שלא יהא צורך לתת לו ירידה, לכן בזמן עליה הוא צריך למצוא אצלו מקום חסרון. וזה שכתוב "וזכרת, כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלקיך משם".
ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להתחיל את העבודה בבחינת הכלל, היינו מבחינת המעשה, ולכוון, שזה יהיה לשם שמים. שפירושו, שהאדם מקיים תו"מ מטעם שה' נתן לנו תורת חיים. שע"י זה שאנו שומרים, מה שה' צוה לנו, אנו נקבל שכר, כמו שאמרו חז"ל "ונאמן בעל מלאכתיך, שישלם לך שכר פעולתיך". וע"י זה יהיה לנו טוב בעוה"ז וטוב בעוה"ב.
וזה שאנו צריכים להאמין, שאפילו אם באים לו דעות ומחשבות, שלא נותנים לו להאמין, הוא צריך לבקש מה', שיתן לו כח להאמין. ויש אח"כ מדרגה יותר גבוהה, שהיא "שלא ע"מ לקבל שכר", אלא הוא זוכה להרגיש, שקיום תו"מ הוא אצלו בבחינת שהוא משמש מלך גדול. ומזה באים לירושת הארץ.