מהו חטא גדול או קטן, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ב'

1988/89 - מאמר 2

קודם כל אנו צריכים לדעת מהו נקרא "עבודה". זאת אומרת, במילת עבודה, שאנו משתמשים, מהו פירוש. יש לדעת, שניתן לנו לקיים תרי"ג מצות התורה, וז' מצות דרבנן. וכמו כן יש לנו לקיים את מנהגי ישראל, מה שגדולי ישראל הנהיגו, כל מקום לפי מנהגו. והם קבעו לנו, מהי מצוה גדולה ומהי עבירה גדולה.
דוגמא, חז"ל אמרו "גדול כיבוד אב ואם, שהחמיר בו הקב"ה יותר מכבודו" (ירושלמי, פ"א, ה', א'). או "גדולה גמילת חסדים יותר מן הצדקה" (סוכה, מ"ט). ורבות כהנה יש בחז"ל. וכן על דרך זה אנו רואים בעבירות. שחז"ל אמרו "גדול עונשו של לשון הרע מעונש של עבודה זרה" (מדרש גדול וגדולה, פי"ח).
נמצא, שהם קבעו מהי מצוה גדולה ומהי מצוה קטנה, זה לגבי זה. וכמו כן לגבי עבירה קבעו, מהי עבירה גדולה, וכנגד זה מהי עבירה קטנה. ומה שהם קבעו, אנו צריכים להאמין שכך הוא, שזה ענין אמונת חכמים, שאנו צריכים להאמין מה שאמרו. ואסור להרהר אחריהם. וכל זה נקרא בחינת "תורה". כלומר, שאין יד אדם שום שייכות לנוגע בזה.
"עבודה" נקראת על שם האדם, מה שהוא עושה. היות שהאדם העובד, הוא עושה את השיעורים, איך לקיימם. כלומר, אין הכוונה שעל המעשה הוא ברשותו של אדם, לעשות שם איזה שינויים חס ושלום. אלא הפירוש הוא על הסיבה. כלומר, שבשביל הסיבה הזו הוא מקיים תורה ומצות. בזה יש שיעורים מצד העובד.
וזהו כמו שאומר הרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה, פרק י"א) וזה לשונו "לפיכך כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותם, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".
רואים אנו, שהרמב"ם אומר, שיש שיעורים בהסיבה. דהיינו נשים, ולקטנים, וכלל עמי הארץ, להם יש סיבה של שלא לשמה.
ואלה, שכבר הרבה דעתן והחכימו חכמה יתירה, להם נותנים סיבה אחרת, שהיא הסיבה דלשמה, שהם שצריכים לעבוד בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמם.
נמצא לפי זה, שבבחינת המעשה אין הבדל בין קטן לגדול. מה שאם כן בבחינת הכוונה, היינו בבחינת הסיבה, שבשבילה מקיימים תו"מ, כן יש הבדל בין סוגי אנשים. כלומר, יש אנשים, ששייכים להכלל. היינו, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל "כלל עמי הארץ". שיש הבחן בין הכלל להפרט. זאת אומרת, שיש אנשים פרטיים, שהם לא רוצים ללכת בתלם של הכלל, כלומר לעבוד לתועלת עצמם, אלא שנתעוררת בלבם תשוקה לעבוד בע"מ להשפיע.
ויש לדעת, כי העבודה דלהשפיע נקראת, שהאדם הוא הנותן. מה שאם כן בהעבודה דלקבל שכר, הקב"ה הוא הנותן. ויש בזה הבחן גדול מאוד. כי בזמן שסיבת העבודה היא מה שמקבל תמורתו, נמצא, שהאדם מסתכל על גודל המצות, כפי שיעור התמורה. כלומר, שאם יש תמורה גדולה וחשובה תמורת העבודה, זה נקרא אצל האדם "מצוה גדולה", היות שהוא מסתכל על השכר.
מה שאם כן בעבודת דלהשפיע, שהאדם הוא הנותן, אז מסתכלים על גודל המקבל, כלומר למי האדם נותן. וכל שהמקבל הוא יותר חשוב, אז הנתינה זו יותר גדולה וחשובה, כמו שאמרו חז"ל "באדם חשוב, באם נתנה היא, ואמר הוא, הרי את מקודשת, הרי זה דומה כאילו נתן הוא, מטעם בההוא הנאה דמקבל מניה".
הרי אנו רואים, שגדלות הנתינה תלויה למי שאנו נותנים. בזה מודדים את גודל המעשה. זאת אומרת, שאם נותנים לאדם גדול, נקרא "נתינה גדולה" ואם נותנים לאדם קטן, הרי זה "נתינה קטנה".
ומזה אנו יכולים למדוד את שיעור העבודה של השפעה. כלומר, אם האדם משפיע למלך קטן, הרי היא עבודה קטנה, היות שאין הנותן מתפעל כל כך בעת שנותן למלך קטן. מה שאם כן אם האדם משפיע למלך גדול, אז המעשה של הנתינה הוא מעשה גדול, היות "בההוא הנאה דמקבל מניה". היא הנאה גדולה, משום שמשפיע למלך גדול.
הרי אנו רואים, שענין גדלות וקטנות של נתינה תלוי בהעובד בעצמו. כלומר, שהעובד בתו"מ הוא הקובע לאיזה סוג הוא שייך, כנ"ל. שאם האדם עדיין נמצא בבחינת החינוך, הנקרא "מצות אנשים מלומדה", כלומר, שהוא עדיין עובד בתורה ומצות מטעם קבלה עצמית, כנ"ל בדברי הרמב"ם, שאומר "כשמלמדין את הנשים וקטנים וכלל עמי הארץ, מלמדין אותם בעמ"נ לקבל שכר, הנקרא "שלא לשמה".
וענין "מלומדה" פירושו, כמו שהוא רגיל לעבוד עד עכשיו, שהיה הזמן של שלא לשמה, אדם הזה מודד קטנות וגדלות לפי שיעור השכר. מה שאם כן אלו שעובדים בע"מ להשפיע, הם מודדים לפי שיעור גדלות של המקבל את העובד, כנ"ל.
ובהאמור נבין, שיכול להיות שני אנשים, שעושים אותה מצוה. ולאחד נחשב זה למצוה גדולה, היות שהוא נותן את העבודה שלו למלך גדול. אם כן הוא מרגיש, שהוא משמש למלך גדול. לפיכך הוא שש ושמח, ויש לו התרוממות הרוח מזה שיש לו זכיה גדולה, שנותנים לו רשות לכנס ולשמש מלך גדול. ואין קץ להשמחה שלו.
מה שאם כן השני, שהוא לא חושב, שכל מה שהוא עושה, הוא משמש בזה למלך גדול, אלא למלך קטן. כלומר, שהוא רואה, שאף אחד לא מחשיב אותו לשמור את מצותיו. אלא הוא ריחם על המלך הזה, ושומר מצותיו. אז האדם מבין, שהמלך צריך להתחשב עמו, היות שהאדם מרחם על המלך, בזמן שאף אחד לא רוצה להסתכל על המלך. והאדם הזה מודד מה המלך משלם לו בעד עבודתו.
ואם אינו מאיר לו השכר שמלך נותן לו, הגם שעושה את כל מה שהמלך ציווה עליו, לכן הוא עושה זה בעצלתיים, בלי חיות, היות שאינו מאיר לו את השכר, מה שהמלך יתן לו תמורת עבודתו.
ולפי זה יוצא, באלו שני אנשים, שעושים אותו דבר, ולאחד נחשב זה, שעושה מצוה גדולה, מסיבת שמקבל הרבה חיות והתרוממות רוח, בזה שהוא משמש מלך גדול. ולהשני אין לו מצב מרומם, ועושה זה בהכרח, משום שלא מאיר לו את השכר, למה שהוא חשוב שיקבל אח"כ.
לכן ההבדל ביניהם הוא גדול מאוד. כי אחד חושב על המצוה שהוא עושה, מצוה קטנה, כלומר קטן בחשיבות. ולהשני נחשב זה למצוה גדולה, כלומר שהוא אומר, שאין בידו שכל להעריך את חשיבותה וגדלותה של המצוה, שהוא מרגיש עכשיו בה, היות שהוא לא צריך לשום שכר שיתנו לו אח"כ.
אלא עכשיו כבר הוא מרגיש את השכר, בזה שיש לו הנאה גדולה, בזה שזכה לשמש מלך גדול. נמצא, שהוא שמח משום שכבר קיבל את השכר. והוא לא צריך להאמין, שיקבל שכר. ואין לו שום ספיקות על השכר, שנוכל לומר, שהוא לא שמח, היות שהוא בספק על ענין שכר ועונש, מטעם, שהוא כבר קיבל את השכר תיכף על המקום, ואין מצפה לשכר אחר.
אלא זה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול, מזה הוא נהנה. ובשביל זה, היינו שכדאי להיוולד, בכדי להיות לו זכיה לשמש מלך גדול. נמצא, שהאדם בעצמו הוא הקובע מהי נקראת "מצוה גדולה" ומהי "מצוה קטנה".
אולם לפעמים יכול להיות להיפך, דהיינו זה שהולך על קו אחד, שכל מעשיו הם רק לכוון שהמעשה יהיה בסדר, בכל פרטיה ודקדוקיה, ועל הסיבה שבשבילה הוא עוסק בתורה ומצות, הוא בכדי לקבל אח"כ שכר בעוה"ז או בעוה"ב, והוא מאמין בשכר ועונש, כשהוא עושה את המצוה, ומדייק לעשות את המצות החשובות ביותר, מה שאמרו חז"ל, איזו מצוה הוא גדולה, ואיזו מצוה היא פחות חשובה.
וכשעושה את המצוה, מה שהוא בחר, שזוהי מצוה גדולה, הוא שמח, ומרגיש עצמו, שהוא אדם החשוב ביותר משאר אנשים, היות שיהיה לו שכר יותר משאר אנשים, וממילא הוא עושה את המצוה בהתלהבות גדולה.
מה שאם כן החבר שלו, שהוא עושה אותו מצוה גדולה מה שהחבר שלו עושה. אבל הוא לא רוצה לעבוד בע"מ לקבל שכר, אלא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע. ובכדי לעבוד בע"מ להשפיע, אז האדם צריך להאמין, שהוא משמש מלך גדול וחשוב, שכדאי לשמש אותו בלי שום תמורה. ואם האמונה שהוא מאמין בה', אינו יכול להרגיש בעצמו, שהוא משמש מלך גדול, אין לו אז כח לעבוד בשמחה.
אלא שהוא עובד אז בכפיה, שהוא מתגבר על ההתנגדות, מה שהגוף נותן לו להבין, שלא כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע למלך קטן. ואומר לו, בשלמא החבר שלך, שהוא עובד בכדי לקבל שכר, אם כן מה חשוב אם הוא מלך גדול או קטן. כי בעיקר מסתכלים על השכר.
ומהו ההבדל בין שהוא מלך גדול או קטן. כי עיקר השכר עושה אותו למלך גדול. ואם הוא נותן שכר קטן, זה נקרא "מלך קטן". נמצא, כאן הוא סדר אחר מבין להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזהו כל הסיבה המחייבו לעסוק בתו"מ, לבין שהסיבה שלו המחייבו לעסוק בתו"מ הוא בכדי לקבל שכר.
רואים אנו, שאי אפשר לקבוע את האמת לפי הרגשת האדם. כי זה שהאדם רואה, שהוא עובד בשמחה ובהתלהבות גדולה, זה עוד לא אומר, שהוא הולך על דרך הנכונה, כנ"ל. לכן אמרו חז"ל "עשה לך רב", שרק הרב יכול להדריכו ולקבוע באיזו דרך הוא הולך.
מה שאם כן אדם העובד, הגם שהוא המרגיש, מה זה טוב ומה זה רע, מכל מקום האדם בעצמו אינו יכול לדעת את האמת, מסיבת שעדיין אין להאדם להבין, אלא בירור אחד, שהוא בירור "מר ומתוק". היות שבזמן שיש לו שמחה ועובד בהתלהבות, הוא מרגיש טעם של "מתוק". לכן אומר האדם, שהוא הולך על דרך הנכונה. ובזמן שהאדם צריך לעבוד על דרך הכפיה, האדם מרגיש ש"מר" לו. האדם מבין אז, שהוא נמצא במצב של ירידה. וההבחנה זו האדם לוקח לדעת, שזהו בירור אמיתי.
אולם הבירור הזה של "מר ומתוק" היה לפני חטא דעץ הדעת. מה שאם כן לאחר חטא דעץ הדעת, ניתן לנו בירור אחר, הנקרא, בירור של "אמת ושקר". כלומר, שיכול להיות, שהאדם מרגיש מצב של מתוק אבל זהו בבחינת שקר. ויכול להיות מצב, שהאדם מרגיש שהוא "מר" אבל זהו אמת.
וזהו כמו שכתוב בהקדמה לפנים מסבירות (אות ט"ז) וזה לשונו "וצריכים לדעת טוב של ב' מיני הביאורים, הנוהגים אצלנו:
בירור א' נקרא בירורי טוב ורע.
בירור ב' נקרא בירורי אמת ושקר.
והנה בירור הא' הוא כח הפועל גופני, שאופני פעולתו ע"י הרגש מר ומתוק, שהוא ממאס ודוחה צורת המר, כי רע לו. ונאהב לו ומקרב צורת המתוק, כי טוב לו, וכו'.
ונוסף עליהם מין האדם, שהטביע בו ה' יתברך כח פועל שכלי, שאופני פעולתו בבירור הב', שדוחה עניני שקר וריקות, במיאוס עד להקאה, ומקרב ענינים אמיתיים, וכל תועלת באהבה גדולה. ובירור זה נקרא "בירור אמת ושקר". ואינו נוהג אלא במין האדם. כל אחד ואחד לפי שיעור.
ותדע, שכח הפועל הזה הב', נברא והגיע להאדם בסיבת עטיו של הנחש. כי מצד היצירה, לא היה לו זולת כח הפועל הא', מבירורי טוב ורע, שהיה די ומספיק לו לתועלתו בעת ההיא".
ובהאמור אנו רואים, שבזמן שהאדם רוצה ללכת לפי הבחן "מר ומתוק", כבר אין הבירור הזה אמת, לאחר חטא של עץ הדעת. אלא שיכול להיות, שהאדם מרגיש טעם מתוק בעבודה, והוא נמצא בתוך השקר כנ"ל. וכן להיפך. ומשום זה אמרו "עשה לך רב, והסתלק מן הספק" (אבות, פרק ראשון, ט"ז).
אבל האדם בעצמו, הגם שהוא הקובע, במה שהוא מרגיש. אבל כנ"ל, שהאדם יכול להרגיש מתוק, אבל זהו לא על דרך האמת, שנוכל לבוא לידי דביקות בה'. היות שיכול להיות, שהוא הולך בדרך הפוך מן המסילה המוליכה לידי דביקות בה', וכל היגיעה שלו הוא בכדי לבוא להשתוות הצורה, שזה נוהג בכל המדרגות, שזה ענינו של מסך, השורה על העביות, שדוקא ע"י עשיית המסך מתגלה הטוב ועונג.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, א') "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". ולכאורה יש סתירה לדברי חז"ל, שאמרו "גדול כיבוד אב ואם, שהחמיר בו הקב"ה יותר מכבודו". או "גדולה גמילת חסדים יותר מן הצדקה". ורבות כהנה. ואם הם אמרו "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", אם כן מהו הפירוש גדולה. במה מתבטא, שמצוה זו גדולה מן האחרת.
ובהאמור, שאין לדעת בעת העשיית המצות, המצות של מי הוא מקיים. כי בטח מי שמקיים המצות של מלך גדול, שהוא צוה לנו לקיים, בטח שהוא יותר חשוב, ממי שמקיים את התו"מ של מלך קטן. נמצא, שמצוה קלה, אבל היא מצוה, שמלך גדול צוה אותו לעשות. בטח שזהו יותר חשוב, ממי שמקיים מצוה חמורה של מלך קטן.
והיות שהאדם הוא נמצא תמיד בעליות וירידות, כלומר שפעמים אדם מאמין שהוא משמש מלך גדול, ולפעמים הוא להיפך, לכן חז"ל הורו לנו, שנדע, שאין הגדלות וקטנות תלוי בהמצוה, אלא בגדלות הַמְצַוֵה את המצות. ועל זה האדם צריך לתת תשומת לב, שכל פעם יאמין, שיש מלך גדול. היינו, שהאדם צריך להשתדל להשיג גדלות ה'. וזהו העיקר ולא דברים אחרים.