מהו ענין יסורים בעבודה

תשמ"ט - מאמר כ"ז

1988/89 - מאמר 27

הנה ביום כפור בתפלת "שמונה עשרה" ("אלקי, עד שלא נוצרתי"), אנו אומרים "ומה שחטאתי לפניך, מחוק ברחמיך הרבים, אבל לא ע"י יסורים". ויש להבין, איך כשאנו מתפללים, שאנו רוצים, שימחוק את חטאתינו, אנו מתנים לפניו תנאים, אחרת אין אנו רוצים חס ושלום, שימחוק את חטאתינו. אם כן, מה התנאי "אבל לא על ידי יסורים".

הזהר הקדוש (בחקתי דף י"ג, ובהסולם אות מ"ב) אומר "ר' יוסי פתח, מוסר ה' בני, אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו. כמה אהובים הם ישראל, שהקב"ה רצה להוכיחם ולהנהיגם בדרך הישר, ומתוך אהבתו אליו. נמצא, השרביט שלו תמיד בידו, להנהיגו בדרך הישר, שלא יסור ימין ושמאל. ומי שהקב"ה אינו אוהב אותו, ושונא אותו, מעביר ממנו תוכחה. ואת עשו שנאתי, ומשום זה העברתי ממנו השרביט, העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן לו חלק בי, נפשי קצה בו. אבל אתם, אהבתי אתכם ודאי, ואל תקוץ בתוכחתו. מהו, ואל תקוץ. היינו, אל תקוצו בו, כמי שבורח מפני הקוצים. כי אלו המלכים המשעבדים את ישראל, הם כקוצים בגופו".

ויש להבין, הלא השכל והדעת שלנו מחייב, שהקב"ה צריך להחזיק את השרביט בשביל הגויים, שהם עושים מעשים נגד ה'. ולעם ישראל, שהוא אוהב אותם, צריך להיות כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". ולמה דוקא לישראל, שהוא אוהב אותם, הוא מייסר אותם בשרביט.

וכמו כן יש להבין מה שמפרש "ואל תקוץ בתוכחתו". שזהו כמו קוצים בגופו של אדם, זה שהמלכים משעבדים את ישראל. והוא אומר "אל תקוצו", היינו, שאל יברחו מהקוצים, היינו מזה שהמלכים משעבדים אותם. היתכן שרק מפני שאוהב אותם, הוא אומר להם, שאל יברחו מהקוצים של המלכים.

ועוד יש להבין במה שכתוב "ואת עשו שנאתי". לכן העביר ממנו את התוכחה, "כדי שלא אתן חלק בי". משמע, כאילו אם כן יתן לו תוכחה, אז יהיה לו חלק בהקב"ה. ומהו הקשר זה לזה, כאילו היסורים גורמים, שיהיה להם חלק בה'.

ויש לדעת, כשמדברים בעניני עבודה, צריכים לדעת, שהן ישראל והן עשו מדברים באנשים שמקיימים תו"מ. ולא מדברים מאומות העולם, ולא מחילוניים, אלא הכל המדובר הוא באנשים, שיש להם אמונה ומקיימים תו"מ. אם כן מהו ההבדל בין בחינת "ישראל" שבאדם, לבחינת "עשו" שבאדם.

ולפי הכלל, שבענין קיום תו"מ יש להבחין גם בעניני הכוונה, היינו אם הקיום של תו"מ הוא בכדי לקבל שכר בעולם הזה או בעולם הבא, או כוונתו הוא בע"מ להשפיע ולא לקבל כלום. שבחינת "ישראל" הכוונה היא ישר-אל, שהוא לא רוצה שום תמורה חזרה, אלא הכל יהיה ישר לה', זה נקרא בחינת "ישראל" שבאדם, בעבודה.

מה שאין כן אם הוא רוצה שכר תמורת הקיום של תו"מ, זה נקרא בחינת "עשו". שפירושו, ש"עשו" נקרא בחינת "עשו". כלומר, שעשה רשות לעצמו, והוא רוצה, שהקב"ה ימלא את רשותו. ולא רוצה לבטל את רשותו, שזה נקרא ישר-אל. היינו, שמבטל את רשותו ורוצה להבטל אליו, שזה נקרא "ישר לאל", וזהו הוא כל מגמתו. זה, הוא לא רוצה. ומשום זה מבחינים ב' בחינות בעבודת האדם: "בע"מ לקבל פרס" או "שלא ע"מ לקבל פרס".

ויש לזכור, שענין עבודת האדם בע"מ להשפיע, היינו שהוא רוצה בדביקות ה', שם מתחיל בהאדם סדר של עליות וירידות. כלומר, בזמן שהאדם מרכז כל מה שהוא עושה בעבודה, שהוא יקבל תמורת זה שכר, אז כשהוא מאמין בשכר ועונש, אין הרצון לקבל שלו, שיש לו מצד הטבע, מתנגד לקבל תענוגים יותר גדולים.

אולם בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך שלא לקבל שכר, והיות שזהו נגד הטבע, אז מתחילה המלחמה האמיתית עם היצר הרע, היות שהאדם רוצה להעביר את היצר הרע מהעולם, שרק כאן הוא מציאותו. וענין מה שהרצון לקבל נקרא בשם "יצר הרע" הוא, היות שהוא מצייר לנו הדרך, שעם ישראל רוצה ללכת בה, הוא רע. כלומר זה שהאדם רוצה לבטל את רשותו ולהבטל אל ה', הוא טוען, שהאדם הזה מאבד עצמו לדעת. אלא מה נקרא "טוב", אם האדם ידרוש מה', שרשותו של האדם יתרחב ויתמלא בכל החסרונותיו, ולא שהאדם יעבוד בשביל ה'.

היינו שהיצר הרע שואל את האדם, איפוא השכל שלך, שאתה עובד ביגיעה רבה בתו"מ, ומה השכר שלך יהיה. כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". שפירושו, היות שהרע אינו רוצה להבטל לה', אלא הרע שבאדם רוצה בקיומו של האדם, אז מיעצים להאדם, שאם הוא יתיגע בתו"מ, על ידי זה יזכה לשכר, היינו שבלי תו"מ לא יכולים לקבל שכר גדול כזה. ורק בסגולת תו"מ יכולים להגיע לשכר גדול כזה, היינו שהאדם יתבטל לה', ולא יהיה ניכר את רשותו של האדם, אלא הכל לוקח ה'.

ועל שכר כזה צועק היצר הרע "הרי אתה מאבד את כל ישותך לדעת. היינו, אתה עושה פעולות כאלו, שעל ידיהם אתה תתבטל ממציאותך. וכי בגלל זה צריכים לעבוד, ולתת יגיעה על זה". נמצא, שהיצר הרע מצייר לו ציורים רעים על סדר עבודתו.

וזה נקרא "יסורים". היינו, שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, להגיע לדביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". וכשבא לו אלו השאלות, הוא מקבל ירידה, היינו שלא יכול להתגבר על אלו הטענות שלו. וזה מתבטא תיכף, הן במוחא והן בליבא. והאדם הזה, שהוא מתאושש מהירידה, ומתחיל אז לחשוב מהמצב, שבו הוא נמצא, אז הוא סובל יסורים, מזה שהוא מרוחק מה'.

ולאחר שהוא זוכה שוב לבחינת עליה ברוחניות, ומתחיל לחשוב, שמהיום ואילך אני כבר יהיה חזק ומחוסן נגד הדיבורים של המלכים של אומות העולם, שמדברים נגד ה', שפירושו, לאו דוקא שאומרים, שאינו כדאי לעסוק בתו"מ, אלא שאומרים, שלא כדאי לעבוד על השכר הזה, שיאבד את עצמותו עצמו. וכמו כן, שכל היגיעה הוא רוצה, שתהיה עבור הקב"ה, וכלום לא לתועלת עצמו.

וזה גורם להאדם יסורים גדולים. והם כמו קוצים בגופו של אדם, שרוצה לברוח מהמצב, שבו הוא נמצא. היות שהוא אומר "בטח אני לא ראוי לעבודה כזו, אחרת לא הייתי מקבל ירידות". נמצא, שהיסורים האלו, מה שהוא שומע מהם, שלא כדאי בשבילו לעבוד על כוונה זו, אם כן יש כאן ב' דברים:

א) הטענות של המלכים, המשעבדים את ישראל עם הדיבורים שלהם. היינו, שהאדם נופל תחת שליטתם של המלכים, שהם משעבדים את האדם, שהוא לא יכול לעבוד אלא רק לתועלת עצמו, כי היסורים של ציור הרע, מה שהיצר הרע מצייר לו. כל המלכים של כל אומות העולם נקראים בשם כללי "יצר הרע". וכל מלך ומלך יש לו דעת בפני עצמו, ואומר להאדם "תלך בדרך שלי, אני אתן לך תענוג בעבודה". זאת אומרת, שכל המלכים אומרים דבר אחד, היינו שטוב בשבילך שתעבוד לתועלת עצמך ולא לתועלת ה'.

נמצא, שהיסורים, מה שהאדם רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', היסורים האלו גורמים, שהוא רוצה לברוח מהמערכה. שהיסורים האלו נותנים לו להבין, שהעבודה הזו היא לא בשבילך, כי לדרך הזו צריכים יחידי סגולה, שהם אנשים מורמים מעם, ולא סתם עמך יכול לגשת לעבודה זו, הנקרא "לעבוד על הכוונה בע"מ להשפיע".

ועוד יותר גרוע מזה, הוא מה שיצר הרע בא אליו בלבוש של מלאך קדוש, ואומר לו "הרי אתה רואה, שהצדק אתי. תסתכל קצת אחורה, איך אתה היית עוסק בתו"מ במרץ רב, ואיך שהתפלות שהתפללת היו בהתלהבות. ואם תשאל, מדוע היה בעבר כך, אז בטח כמו שאני אומר, היות שעבדת לתועלת עצמך, היינו בכדי לקבל שכר, היה לך כח עבודה. אם כן, מהי התועלת, שאתה כל פעם מתגבר, ואתה רואה, שאתה חוזר להירידות, שזה נקרא "פרוץ מרובה על העומד", כלומר שהירידות הם יותר גדולים מהעליות".

ועוד אומר לו היצר הרע, בזמן שהוא מתלבש בלבוש של מלאך קדוש, "הלא אז היית מתקדם בעבודה, ובכל יום ויום רכשת רכוש של קדושה בתו"מ. ועל זה אתה מזלזל. ואתה אומר, שאתה רוצה לעסוק רק לשם שמים. הלא אתה רואה, שבעבודה זו אתה הולך אחורה, שיש לך ירידות. היינו, הרע שלך נעשה יותר רע עכשיו. מה שאם כן כשאתה הלכת בקיום תו"מ בבחינת המעשה לעבודה, הלא הצלחת יותר. שאתה בעצמך ראית, איך שהתקדמת. מה שאם כן עכשיו, איזה מרץ ואיזו התלהבות יש לך בעבודה". "אם כן", אומר לו, "לך מדרך הזו".

נמצא, שעל ידי הדיבורים של יצר הרע, שהוא הכלל של כל המלכים של אומות העולם, המשעבדים את ישראל, דוקרים את גופים של אלו העובדים, שרוצים לעבוד בע"מ להשפיע. ובאמת נשאלת השאלה, למה מגיע לאלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך האמת, להגיע לדביקות ה' ולהבטל אליו, יסורים כאלו. היינו ירידות, עד כדי כך, שהם לא יכולים לסבול את היסורים ורוצים לברוח מהמערכה.

ואלו אנשים, שהם עובדים ע"מ לקבל פרס, אין להם ענין של יסורים, שירגישו שהם רחוקים מעבודת ה'. אלא שמרגישים, שהם הולכים ומתקדמים בכל יום. ובטח בזמן שרואים את ההתקדמות, יש כח לעבודה. והם לא מרגישים בכלל, שיש להם ירידות. אלא לפעמים מתקדמים הרבה, ולפעמים מתקדמים לאט. אבל לא אחורה חס ושלום.

והתשובה היא, כי בזמן שאין האדם מרגיש חסרון וקלקול בעבודה, אין לו מה לתקן. אי לזאת, הם אלו אנשים, שאינם מסוגלים לעבוד רק בבחינת המעשה, ועל המעשי המצות אין מה להוסיף ואין מה לגרוע, כמו שכתוב "לא תוסיף ולא תגרע".

ולהיות שעדיין אין להם שום צורך על הכוונה, שענין הכוונה הוא להגיע להשתוות הצורה, הנקרא "ע"מ להשפיע". וממילא אין הם רוצים להדבק בו. כלומר, שאין להם שום הבנה בענין לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. ולהם אין הקב"ה נותן יסורים, שהוא ענין הרגשת הריחוק מהבורא, שיבקשו, שהבורא יקרב אותם.

וזה כמו שכותב הרמב"ם, ש"לנשים, קטנים, וכלל עמי הארץ מלמדין אותם לעבוד בע"מ לקבל שכר", כי הם לא יבינו אחרת. אלא, "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה", שצריכים לעבוד לשמה, שהוא בע"מ להשפיע.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע ישראל, שהם אהובי ה', ה' נותן להם יסורים. ולא עוד, אלא שאומר להם "היות שאני אוהב אתכם, לכן אני רוצה מכם, שאל תקוצו בהקוצים. כי אלו המלכים, המשעבדים את ישראל, הם כקוצים בגופו".

וזה שכתוב "ואל תקוץ בתוכחתו", שפירוש, שלא יברחו מהמערכה. ולהגיד שעבודה זו של ע"מ להשפיע הוא לא בשבילכם. שפירושו, כי מי שהקב"ה אוהב, הכוונה לבחינת ישראל, שהוא רוצה להבטל "ישר-אל" להקב"ה. והרצון לקבל, שיש בהאדם, את זה האדם רוצה, שה' יתן לו כח להכניע אותו, שהוא יתבטל לה'.

אלא שאין האדם יכול להתגבר על הרצון לקבל, היות שהרצון לקבל נותן לו להבין, שעיקר, מה שהאדם צריך לעבוד ולתת יגיעה, הוא לצורך, שיהיה בידו למלא את אהבת עצמו. והיות שהאדם רוצה להיפך, לבטל אהבת עצמו, ושיהיה בידו לעבוד רק מה ששייך לאהבת ה', כלומר שאין האדם רוצה לעבוד לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה', היינו ממה שה' נהנה.

שהאדם אומר, שאין לו סיפוק, בזה שיהיה לו כח לא לעבוד לתועלת עצמו. כמו שיש הרבה מתחכמים, שאומרים, שזהו שלימות האדם, אם הוא לא עובד לתועלת עצמו. והוא אומר, שלא בשביל זה ברא ה' את הנבראים, שלא יהנו. אלא מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. לכן גם הנבראים צריכים לעבוד בהשתוות הצורה, היינו שכל חשקם יהיה להטיב להבורא.

נמצא, מי שאומר, שמטרת האדם להגיע לשלימות, הוא רק שלא יעבוד בשבילו, שרק זה הוא מטרת האדם, שבשביל מטרה זו הוא נברא, אין זה אמת. אלא האדם צריך תמיד לבדוק עצמו, אם הוא עובד לתועלת ה'. כלומר, שה' יהנה. זאת אומרת, שהוא רוצה להחליף את אהבת עצמו, ולהגיע לאהבת ה'. כי רק על ידי זה הנבראים יגיעו להמטרה, שבשבילה נבראו, המכונה "להטיב לנבראיו".

לכן אלו אנשים, שרוצים להגיע לאהבת ה', הגם שעדיין המדרגה הזו רחוקה מהם, והם רוצים על כל פנים להגיע לזה, כבר נקראים, אוהבי ה'. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פסוק "יהיב חכמתא לחכימין". ושאל "יהיב חכמתא לטפשין", היה צריך לומר. היות, כיון שהם כבר חכמים, מהו שנותן להם חכמה. ומאין היה להם חכמה, מטרם שה' נתן להם. רק אח"כ, בזמן שכבר היה להם חכמה.

ואמר, שהפירוש של "חכימין" הוא, כי מי שרוצה להיות חכם, הגם שעדיין אין לו חכמה, אלא שיש לו רצון לחכמה, כבר נקרא "חכם", על שם המטרה שלו. לכן, מי שרוצה להיות חכם, הוא צריך להאמין, שה' יתן לו חכמה.

ועל דרך זה יש לפרש, כי מי שרוצה להיות אוהב ה', אלו כבר נקראים "אוהבי ה'". לכן ה' רוצה לתת להם אהבה, היינו ביטול אהבה עצמית, ושיזכו לאהבת ה'. ולהם אומר הזהר הקדוש, שה' מחזיק בידו השרביט, להנהיגו בדרך הישר. כלומר, שאלו היסורים, שהם סובלים מהירידות, שהם מקבלים, אז הם צריכים להאמין, שזה בא מה'. כלומר, שאלו המחשבות זרות, שהם מקבלים, שזה אצלם כקוצים בגופם, ה' שולח להם הירידות האלו.

והגם שהאדם מבין, שיותר טוב היה, אם ה' היה שולח יותר עליות, והירידות האלו למה לי. כלומר, מהי התועלת מזה. ועל זה באה התשובה, שזה נקרא "שרביט בידו של הקב"ה, להנהיגו בדרך הישר". כי אחרת, אם האדם ישאר במצב של העליה, אז האדם יחשוב, שכבר הגיע לשלימותו, וישאר במצב השפלות שלו, כי לא ירגיש שום חסרון, שיהיה צורך לתקנו.

לכן ה' מראה לו את שפלותו, ומראה לו, עד כמה שהוא כבר חשב, שהוא איש מרים מעם, שאין לו מחשבות כל כך שפלות, כמו שיש לאנשים אחרים. פתאום הוא רואה, שיש לו מחשבות יותר גרועות מאנשים, שעובדים בבחינת הכלל, הנקראים "עובדים בע"מ לקבל שכר".

והוא אומר, שהוא רוצה לעבוד רק לשם שמים, ולא לתועלת עצמו. ובטח שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה מהם. ופתאום הוא רואה, שהוא יותר שפל מהם. נמצא, שעל ידי היסורים, שהוא מרגיש, זה גורם לו, שיצטרך לבקש מה', שיקרבהו באמת. לכן זה שייך דוקא לאלו אנשים, שהם בבחינת ישראל. היינו כנ"ל, שרוצים להיות בחינת "ישראל". ובכדי שלא יכשלו בסדר עבודה, לכן הוא שולח להם את הירידות האלו. וזה נקרא, ש"מחזיק את השרביט בידו, להנהיגם בדרך הישר". ש"דרך הישר" נקראת דרך, ההולך ישר להיכל המלך.

מה שאם כן אלו אנשים, שהם רק בבחינת "עשו", שהיא בחינת מעשה לבד בלי הכוונה, שהמעשים יבואו לבחינת ביטול את תועלת עצמו. ואין הוא רוצה לעשות מעשים, שהם לתועלת ה'. אלא שהם מסתפקים רק בבחינת המעשה, בלי כוונה שזה יבואו להם לדביקות ה'. ולא חושבים על ענין דביקות ה', כמו שכתוב "ולדבקה בו". להם "אין הקב"ה מחזיק בידו את השרביט להוכיחם".

וזה שאומר "ואת עשו שנאתי, ומשום זה העברתי ממנו השרביט, העברתי ממנו התוכחה, כדי שלא אתן חלק בי". שפירושו, "שאני לא רוצה, שיהיה לו דביקות בי". וזהו שאומר "נפשי קצה בו", שפירושו "היות שכל עבודתם היא רק עבור תועלת עצמם, לכן נפשי קצה בו, ואני לא אתן לו חלק בי. כלומר, שאני לא אתן לו יסורים, שעל ידם יגיעו להדבק בי. כי היות שאין להם חפץ בי, לכן אין לי חפץ באלו, שהם בבחינת עשו. היינו, שמרגישים עצמם לשלימים. ש"עשו" פירושו, שכבר עשה את שלו, והוא חושב את עצמו לאיש שלם".

ומה האדם יכול לעשות, שלא יצטרך לבוא לידי ירידה, הנקראת "יסורים", בזה שהוא מרגיש, שהוא מרוחק מה'. היות שכל ענין יסורים, הוא בכדי שהאדם לא ישאר בדרגה הנמוכה, משום שהוא יהיה מסתפק במועט, כי האדם יחשוב שכבר זכה לדרגה ברוחניות. לכן ההכרח הוא, להוריד את האדם מטה בחשיבות. כלומר, שהוא רואה בעצמו, איך שהוא בעל חסרון. אז הוא יודע לבקש מה', שיעזור לו, להוציאו משפלותו.

אם כן, איך אפשר להיות מציאות, שלא יצטרך ליפול למצב של שפלות. העצה לזה היא, אם האדם בעצמו עושה חשבון לעצמו, ורואה על ידי מחשבה ורצון, איך שהוא עדיין מרוחק מדביקות ה'. זאת אומרת, שגם בזמן עליה הוא עושה חשבון לעצמו, ומתחיל להרגיש את חסרונותיו, אז ממילא הוא לא צריך ליפול ממצבו, היינו שיתנו לו מחשבות שפלות, עד שהוא מרגיש, שהוא במצב של חסרונות.

אלא אפילו בזמן עליה, הוא כבר מתחיל לחפש עצות, איך לעלות בדרגה. אז ממילא לא צריכים לתת לו מלמעלה ירידות. מטעם שהוא בעצמו מתחיל לחפש עצות, עוד מטרם שנפל לשפלות. ונדמה עכשיו, שהמצב, שבו הוא נמצא, שהוא מלא חסרונות. ובזה הוא יכול לפטור עצמו, שלא צריך, שיתנו לו ירידות מלמעלה. אבל בדרך כלל הסדר הוא, שבזמן עליה, אין האדם רוצה לחפש בעצמו חסרונות. לכן מוכרחים לתת לו מלמעלה ירידות.

ובזה יש לפרש, מה שאמרו חז"ל (שבת קנ"ב) "אדלא אבידנא בחישנא". פירוש, זקן שהולך שחוח, ומסתכל תמיד לארץ, כאילו מחפש דבר. ואומר, אדלא אבידנא (שלא נאבד ממני דבר), אפילו הכי בחישנא, אני מחפש. שיש לפרש "זקן, זה שקנה חכמה". היינו, שהוא "חכם, הרואה את הנולד". היות שהוא יכול לבוא לידי ירידה, כדי שירכוש כלים ריקים, שיהיה אפשרות לה', שמלא אותם. אחרת הוא ישאר במצב השפלות, מסיבת שלא מרגיש, שהוא בעל חסרון. ואז, בזמן שנאבד לו מצב של העליה, הוא מתחיל לחפש עצות, איך לעלות שוב ברוחניות.

לכן מי שהוא זקן, היינו "חכם הרואה את הנולד", הוא מתחיל לחפש, איך לעלות ברוחניות, עוד מטרם שנאבד לו מצב של העליה. ומתחיל אז לעשות את כל העצות, איך שיש איזה אופן, שיוכל לעלות במעלות הרוחניות. וזהו על ידי שמתחיל לחפש חסרונות, במצב שבו הוא קיים. ואז כבר אין צורך, שיזרקו אותו למטה בחשיבות, שימצא ויראה בעצמו חסרונות, היות שהוא בעצמו כבר מחפש חסרונות, בכדי שיהיו לו כלים ריקים, שה' ימלא חסרונותיו.

והעצה הכי טובה בזמן העליה היא, שהאדם מרגיש, שיש עכשיו מצב של רוחניות, והוא רוצה למצוא חסרונות, אז האדם צריך לעיין בתורה, ולמצוא את הקשר, שיש בין התורה להאדם, שמזה יהיה לו לקחת דעת, איך לעבוד את ה', כמו שכתוב "גם נפש בלי דעת לא טוב". וכמו שכתוב "וחנני מאתך חכמה בינה ודעת". ואז ממילא הוא יראה את החסרון שבו, וכבר יהיו לו כלים ריקים. ומזה הוא ינצל, שלא יבוא לידי ירידה ממש.

ועתה נבאר את השאלה, מדוע כשאנו מתפללים לה', שימחוק לנו את חטאתינו, אנו מתנים לפני הקב"ה תנאים, ואומרים "אבל לא על ידי יסורים", הכוונה היא "אבל לא על ידי ירידות". כי בזמן שאנחנו נמצאים בזמן הירידה, אז אנחנו נפרדים ממנו יתברך, כי בזמן הירידה, אז הכל בבחינת השפלות, המכונה "שכינתא בעפרא".

נמצא, שבגלל שאנו צריכים להרגיש את שפלותנו, אנו גורמים שגם השכינה היא בגלות, כמו שאנו מתרחקים מארץ הקדושה. הכוונה, הרצון דקדושה, שאין לנו. אלא בזמן הירידה אנו מקבלים רצון של "ארץ העמים". ועל ידי זה אנו משפילים את הקדושה. ומשום זה אנו מבקשים, שהוא יעזור לנו למחוק את חטאתינו, ונוכל לכנס לקדושה.

אבל שזה לא יבוא על ידי יסורים, הנקרא "ירידות", שהירידות האלו מביאים לידי השפלת הקדושה, שזה מכונה "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא". על יסורים אלו אנו מתפללים שלא יבוא, היות שאנו גורמים את השפלת הקדושה.

הנה חז"ל (ברכות דף ה') אומרים "רבי יוחנן חלש עאל לגביה, רבי חנינא אמר ליה, חביבין עליך יסורין. אמר ליה, לא הן ולא שכרן". וכולם מקשין על זה, הרי היו הרבה צדיקים, שקבלו עליהם יסורים. ואיך אמר רבי יוחנן "לא הן ולא שכרן".

ופירש על זה אאמו"ר זצ"ל, ואמר, שהם התווכחו על ענין גלות השכינה, שמתעכבת, בסיבת, שעוד לא נתקנו כל הניצוצים דקדושה, שירדו בהקליפות. לכן, הגם שיהיה שכר, היינו שכל מה שירד בין הקליפות, תחזור לקדושה, וזהו שכר גדול מאוד, שהכל יתוקן, אבל בינתיים, עד שיתוקן הכל, נמצא השכינה בגלות, שכולם משפילים אותה, ומגביהים את השפחה, היינו הקליפה. וזהו הצער השכינה, הוא לא יכול לסבול. ועל זה אמר "לא הן ולא שכרן".

רואים אנו, מהו יסורים בעבודה. היינו, שהם סובלים מזה, שבשבילם השכינה מוכרחת להיות בשפלות. ובכדי להבין זה, צריכים לעיין במאמר "ענין שכינתא בגלות" (ספר "שמעתי", מאמר א', שנת תש"ד), שכתוב שם, שבזמן שהאדם מצטער על מה שהוא מרוחק מה', היינו שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל רק לתועלת עצמו, כדוגמת בעלי חי, שזה לא מתאים לבחינת "אדם", הוא צריך לכוון את היסורים, שהם לא בשביל שהוא רוצה להיות אדם, שזה הוא היסורים שלו, אלא על צער השכינה.

והוא נותן על זה משל. לאדם שיש לו כאב באיזה אבר פרטי, והכאב מורגש בעקר בלב ומוח, שהוא כללות האדם. כמו כן האדם פרטי הוא חלק מהשכינה, הנקראת "כנסת ישראל". ועיקר הכאב הוא אצלה. ועל זה יש להצטער. וזה נקרא "יסורים בעבודה".