מהם אמת ושקר, בעבודה

תשנ"א - מאמר מ'

1990/91 - מאמר 40

יש להבין, איך שייך אמת ושקר בעבודת ה'. שמשמע, שיכולים להיות עובד ה', אף על פי שהוא שקר. איך אפשר לומר דבר כזה. הנה הזה"ק (הקדמת ספר הזהר, אות קע"ב ובהסולם אות קע"ה) אומר שם וזה לשונו "חלקו של הקב"ה לשמח את העניים. כי בימים האלו, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ורואה, שאין להם במה לשמוח, ובוכה עליהם".

ומפרש את המאמר הזה בהסולם, וזה לשונו "צריכים להבין מקודם מדרש חז"ל (מ"ר פ"ו), שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים "נעשה אדם בצלמנו", הנה

חסד אמר " יברא, מפני שגומל חסד"

אמת אמר " אל יברא, מפני שכולו שקרים".

צדק אמר " יברא, מפני שעושה צדקות".

שלום אמר " אל יברא, מפני שכולו קטטה".

מה עשה הקב"ה, נטל האמת והשליכו ארצה".

פירוש, כי נודעו דברי חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כי האדם, מתוך שפלותו, אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצותיו יתברך, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזו תנועה, אם לא לטובת עצמו.

לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצות שלא לשמה. דהיינו, מתוך תועלת עצמו. אבל עם כל זה, ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצות. אשר ע"י השפע שממשיך, סופו לבוא לעסוק במצות לשמה.

וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים, איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצות בשקר גמור, דהיינו שלא לשמה. אבל " חסד אמר יברא, מפני שגומל חסד". הנה על ידיה נמצא מתתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצות ע"מ להשפיע. וכן השלום קטרג שכולו קטטה. אבל צדק אמר יברא, כי מחמת מצות צדקה לעניים, שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מידת השפעה, עד שבא לעסוק לשמה. ואחר שנשמעו כל טענותיהם, הסכים הקב"ה עם מלאכי חסד וצדקה, והשליך אמת ארצה, כלומר, שהתיר לעסוק במצות מלכתחילה שלא לשמה, אף על פי שהוא שקר, כי סופו לבא לשמה. ואז "תעלה האמת מן הארץ".

הנה הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ה') אומר שם וזה לשונו "ולפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט".

מדברי הרמב"ם אנו רואים, שצריכים להתחיל בעבודת ה' שלא לשמה. וענין לשמה, אסור אפילו לגלות להם, שיש ענין כזה. אלא שהם צריכים לדעת, זה שהם מקיימים תו"מ, בכדי לקבל שכר, זוהי שלימות אמיתית. ואין מה להוסיף על זה, אלא בכמות. היינו, לתת יותר זמן ויותר יגיעה, בכדי לקיים את התו"מ. ושהם יהיו שמחים, בזה שהם מקיימים תו"מ, יהיה להם הרבה שכר.

נמצא לפי זה, בכדי שהם יהיו עובדי ה' בשלימות, אסור להם לדעת, שיש ענין של לשמה, מטעם שהם עדיין אינם ראויים, שיכנסו לעבודה דלשמה. לכן, אם יגידו להם, שעיקר עבודה היא לשמה, אז הם יגידו "איך אנו יכולים לקיים תו"מ שלא לשמה, אם אין זו עבודה אמיתית". ולעבוד לשמה עדיין אין הם מסוגלים, לכן הם ישארו "קרח מכאן וקרח מכאן".

כלומר, שלא לשמה לא יהיה חשוב אצלם. ולשמה, הם רואים שאינם מסוגלים לעבוד. לכן לפי זה, אסור לגלות להם, שיש ענין, שצריכים לעשות בע"מ להשפיע. מה שאם כן כשהם לא יודעים, אז הם חושבים שהם עבדי ה' באמת, ושהם צדיקים. לכן מזה יהיה להם כח לעבודה, היות שהם שמחים, בזה שהם עובדי ה'. ומסתכלים על שאר אנשים, שלא מקיימים את התו"מ כמותם, כמו בהמות וחיות, ושאין להם שכל יותר מבהמות וחיות.

ובענין הבירורים, כתב בעץ החיים (מובא בבית שער הכוונות, אות ק"ז) וזה לשונו "והנה לא נתן לנו הקב"ה תורה ומצות לישראל, אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבוש הנשמה.

וע"י כוונת האדם בתורה ומצות, נגמר לבוש נשמה.

וע"י התורה, מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח.

וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה, ונעשה לבוש הנפש".

זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצות ותורה שלא בכוונה, חס ושלום אינו אמת. אלא משמע מדברי האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, ממה שירדו בעת שבירת הכלים. אלא שיש לחלק בין מצות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין תורה ומצות בכוונה, כנ"ל "וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

ובענין שלא לשמה, הנקרא "שקר", יש לפרש, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ובכדי שהאדם ישיג את זה בפועל, היינו שיראה את הטוב ועונג, איך שזה מגולה בעולם, זה אי אפשר לראות אצל הנבראים, מטרם שיש להם הכלים האמיתיים, שע"י יכולים לראות את הטוב ועונג, שמגולה בעולם.

לכן אצל הנבראים עוד לא מגולה, שמטרת הבריאה היא באמת כדי להטיב לנבראיו. היות שהם רואים, שסובלים יסורים בעולם, כל אחד לפי בחינתו. אם כן יכולים לפרש, שכל זמן שהנבראים מקיימים תו"מ שלא בכוונה בע"מ להשפיע, עוד לא מסוגלים לראות את האמת, שיש במטרת הבריאה, להטיב.

לכן יהיה הפירוש, אלו שמקיימים תו"מ, ועוד לא זכו לכוון בע"מ להשפיע, הגם שמצד האמת נעשה בירורים עבור הקדושה בעשיית תו"מ אפילו שלא בכוונה, היינו שהקדושה נתווסף על ידי מעשיהם, זהו רק בבחינת מציאות דקדושה. אבל הנבראים עוד לא מוכשרים לראות, מה נעשה על ידי מעשיהם. היינו, איזה תיקונים נעשה מעבודתם אפילו שלא לשמה.

נמצא כנ"ל, שענין שקר, מה שאומרים, ש"שלא לשמה נקרא שקר", הוא לגבי הנבראים. היינו כנ"ל, שהם לא יכולים עדיין לראות את האמת, מעשיית תורה ומצות שלא בכוונה. אבל באמת, כן נעשה תיקונים ובירורים בקדושה.

עד כדי כך אנו צריכים להאמין בדברי האר"י הקדוש, שמכל עשיה ועשיה בתו"מ נעשה תיקונים, כי יש לשאול, בענין מה שאנו רואים, שההלכה היא, באם שהאדם יכול לפעול, שהשכן שלו לא יחלל את השבת, לדוגמא, שהשכן צריך לטובתו, ובגלל זה השכן יהיה משומרי שבת, אז האדם מחויב לפעול, שלא יחלל את השבת.

ויש לשאול, הלא כאן אין לו שום כוונה, שישמור את שבת קודש, אלא הוא שומר את הציווי, מה שחבירו כופה עליו. אם כן איזו תועלת יכולה לצאת מעבודה כזאת. אלא כנ"ל, שכל מעשה ומעשה שעושים, אפילו שלא בכוונה, הוא עושה את שלו. היינו כנ"ל, שנעשה בירורים עבור הקדושה. רק הנבראים עוד לא מסוגלים לראות את התיקונים, מסיבת שהם יכולים לפגום, מטעם שעוד הם נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל.

ולכן, מטרם שהוא רואה את התיקונים, שנעשים על ידו, אין הוא יכול לקבל עדיין מהשפע, שמתגלה ע"י המעשים שלו. לכן כשאינם רואים את השפע המתגלה, ממילא לא יכולים לפגום, מטעם שהם לא רואים, שיש מה לקבל. אלא האדם צריך להאמין, שכל מעשה ומעשה של תורה ועבודה, הוא דבר חשוב. וכך להאמין.

רק לאחר שיזכה לקבל את הטבע השני, הנקרא "רצון להשפיע", אז יזכה לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". נמצא כנ"ל, שמה שאומרים "שלא לשמה נקרא שקר", היינו זהו לגבי ראיית האדם, שהאדם עוד לא רואה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נבין, מדוע "לשמה נקרא אמת". היות שע"י זה שהאדם זכה לבחינת לשמה, האדם צריך להגיע לדרגת אהבת ה', בזה שהוא מתנהג עם האדם בעצמו. היינו, שהאדם מקבל כל טוב מהבורא, אז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. ולא עוד, אלא שהאדם צריך לזכות ולראות, איך שההשגחה העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזוהי מדרגה גדולה, שהאדם רואה, איך שהקב"ה מתנהג עמו באופן פרטי בבחינת טוב ומטיב. אלא האדם צריך לראות, שהבורא מתנהג כך עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב. ובגלל זה נקרא לשמה "אמת", שע"י עבודה בבחינת לשמה, האדם זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (דף כ"ט, אות צ"ז) וזה לשונו "ולפיכך הזהירונו חז"ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה לשמה דוקא. דהיינו באופן, שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא. וליתן דעתו ולבו למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים".

היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה, הוא נמצא בהסתר פנים, היינו שעוד לא רואה, איך שהקב"ה מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא נמצא במצב של שקר. כלומר, שהוא אומר מה שאמרו, שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו. זהו שקר. הלא אנו רואים את ההיפך.

מה שאם כן הלומד תורה לשמה, הוא זוכה ורואה את האמת, מטעם שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב ועונג, מה שהוא מקבל מהבורא. ועוד יותר מזה, הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות, איך שהקב"ה מתנהג עם כל העולם עם המטרה של להטיב לנבראיו. נמצא, ענין אמת ושקר הוא לגבי השגת האדם בעצמו. ובהאמור יוצא, שהלומד תורה שלא לשמה, הנבחן לשקר, הוא רק מטעם, שאין האדם מוכשר לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

וזהו כנ"ל, כמו שאומר האר"י הקדוש, שמכל המעשים שהאדם עושה בקדושה, נעשים תיקונים. אולם האדם עוד לא יכול לראות מה נעשה מהתו"מ, מה שהנבראים עושים אפילו שלא בכוונה, היינו אפילו שלא לשמה, אלא לתועלת עצמם. לכן אומר הרמב"ם, שצריכים להתחיל את סדר העבודה עם קטנים ונשים, בע"מ לקבל שכר, היות כי מעשי המצות בעצמם עושים תיקונים, כנ"ל.

וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שלישי, י"ח) "חביבין ישראל, שנקראו "בנים למקום". חיבה יתירה נודעת להם, שנקראים "בנים למקום", שנאמר "בנים אתם לה' אלקיכם". ואמר, שזה שנקראו "בנים למקום", זהו באופן כללי. אבל חיבה יתירה זהו באופן פרטי. שואל, מהו "חיבה יתירה". ואמר, שהחיבה יתירה הוא בזה, שנודעת להם, כלומר שהם יודעים ומרגישים, שהם נקראים "בנים למקום".

ועל דרך זה יש לפרש גם כאן. היינו, שבבחינת המעשה בלי הכוונה בע"מ להשפיע, הנקרא "שלא לשמה", הגם שעם ישראל נקראים "בנים למקום", מטעם שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, גם כן נעשים תיקונים גדולים, כמו שאמר האר"י הקדוש, אבל לא נודעת להם. כלומר, שאין הם מסוגלים לראות, איזה תיקונים נעשה ע"י עבודתם.

מה שאם כן לאחר שהאדם זוכה לבחינת לשמה, אז נודעת להם, מה שהם עושים. וזהו כמו שכתוב "רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. ומגלין לו רזי תורה".

ויש לפרש "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", היינו שהוא כבר רואה את האמת של מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וראיה לזה היא, שהוא רואה אז "שכל העולם כולו כדאי הוא לו", מטעם שהוא מרגיש את הטוב ועונג.

וכמו כן יש לפרש את ענין מה שכתוב "ומגלין לו רזי תורה". היינו כנ"ל, שהוא זוכה ורואה, איך ע"י עבודתו בתו"מ נעשים תיקונים למעלה. מה שאם כן מטרם שזוכה לעסוק בתו"מ לשמה, הגם שנעשים תיקונים ע"י עבודתו בתו"מ, אבל האדם עוד לא מסוגל לראות, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, א', י"ז) "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". הנה יש לפנינו ב' דברים:

א) מעשים

ב) כוונות

מצד אחד אנו מבינים, שעיקר היא הכוונה. כלומר, בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, טוב או רע, יש להתחשב עם הכוונה, לא עם המעשה. דוגמא: שני אנשים, שהיה ריב ביניהם. לקח אחד סכין ודקר את השני. בטח, שהוא מעשה רע. והשני עשה משפט נגדו. וקבל הדוקר קנס עבור המעשה.

הנה הדוקר טוען: האיש הזה, שאני דקרתי אותו רק ביד, ועשיתי לו רק שריטה קטנה, שאני מחויב לשלם לו קנס, ואני ראיתי, שהאדם הזה לפני זמן מה, נכנס לבית חולים, והרופא חתך לו בפנים, בתוך הבטן, והוציא משהו החוצה, והוא שילם להרופא הרבה כסף. ואני עבור חתך קטן שאני עשיתי לו, אני צריך לשלם לו. היינו, ההיפך ממה שהיה אצל הרופא הנ"ל.

התשובה היא פשוטה, אמר השופט. היות שאנחנו הולכים לפי הכוונה, והיות שאתה דקרת בו מטעם שאתה רצית להנות, ולכן אתה צריך לשלם עבור ההנאה, שהיתה לך. מה שאם כן הרופא המנתח, חתך את בשרו בסכין, מטעם שהיה רוצה שהחולה יהנה. לכן החולה צריך לשלם להרופא. אם כן רואים אנו, עיקר היא הכוונה ולא המעשה. אם כן מדוע אמרו חז"ל "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה".

אלא כנ"ל ברוחניות בענין תו"מ, עיקר הוא המעשה, היינו כנ"ל בדברי האר"י הקדוש, שבמעשי המצות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות. והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת ע"י זה שהוא יראה, מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך להכלי קבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל להקליפות, נמצא, שהמעשה הוא העיקר.

אבל בטח אם הוא יכול לכוון, שגם הכוונה תהיה בע"מ להשפיע, אז הוא עולה ע"י הכוונה, הרוכבת על המעשה, למדרגה יותר גבוהה, כנ"ל, "שע"י כוונת האדם בתורה ומצות נגמר לבוש נשמה. וע"י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח. וע"י מצות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש".

לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף גם כן כוונה. ואנו צריכים להאמין, שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו, נמשכים משורשים עליונים. כלומר, כמו שמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצות, אין מזונות להנשמה, שתוכל להתקיים.

וזהו כמו שמובא בספר "בית שער הכוונות" (דף מ"ט, אות פ"ג) וזה לשונו "ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות, והובררו כל הבהמות. והדומם והצומח לא נגמרו להתברר. לכן היו אוכלים לבררם. וכאשר חטאו, חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות. והבהמות הטהורות לבד מתבררים ע"י אכילתנו. וכן דומם וצומח".

ובהאמור משמע, שדוקא ע"י אכילתנו במעשה מתבררים בחינת דומם, צומח, חי. ורק יש להוסיף על זה כוונה. אבל בלי מעשה אין הכוונה מועילה. לכן אין לומר, בשביל מה הוא צריך להניח תפילין, הלא עיקר היא הכוונה. אם כן הוא יכוון כוונת התפילין, ולא צריך לקיים במעשה. אלא עיקר הוא המעשה, והכוונה היא התוספות.

לכן כמו בגשמיות, אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש, הוא ימות. כמו כן אם האדם לא יקיים תו"מ במעשה, אז לנשמה שלו, המקבלת מזונות ממעשה התו"מ, גם כן לא יהיה ממה לחיות.

וזהו הפירוש "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". היינו מעשה ממש בפועל. ואח"כ, לתוספות הענין, צריכים גם כן כוונה על המעשים, שהאדם עושה. וזהו בחינת דומם דקדושה. ומבחינת הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח, חי, מדבר.

ובהאמור נבין, מה שמובא לעיל בענין, שהקב"ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ. ואומר שם (בדף קע"ג) וזה לשונו "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו. והם גורמים בזה לכל מיני עברות. אמנם יחד עם זה נתן לנו תו"מ, אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם, עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו, למלאות תאוותיו השפלות, הנה סופו יבוא על ידם לשמה, ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה, בכדי להשפיע לו נחת רוח".

וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו, ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, שאם האדם רואה, שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה', שיעזור לו, שהוא יהיה בסדר, זהו דוקא בזמן, שהאדם מרגיש בעצמו, שיש לו קצת התקרבות לה', אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל זמן שהאדם מרגיש, שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל. אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר "עד כמה שיש לי קצת אחיזה בעבודה, אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה' עבור זה". אבל לא להתפלל אז, שה' יקרב אותו. וענין התפלה, שיתפלל, שה' יקרב אותו, צריך להיות דוקא בזמן שיש קצת עליה בעבודה.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק (וארא ל"ג, ובהסולם אות ק"ב) וזה לשונו "בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום. כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שהם בחינת שמאל. בלילה עסק בתשבחות, שהם חסדים".

על כן פירוש כנ"ל, שדוקא "ביום", היינו בזמן עליה, היה עוסק בשמאל לברר הדינים. מה שאם כן "בלילה", זמן שאינו מאיר, היה עוסק בתשבחות.