מה הן הב' פעולות שבזמן ירידה

תשמ"ח - מאמר ל"ב

1987/88 - מאמר 32

חז"ל בחולין (דף ז' ע"ב) אמרו וזה לשונם "ואמר ר' חנינא, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר, מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו".
ויש להבין, מה רמזו לנו חז"ל בזה, בעבודה, שנדע, שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה.
ובכדי לבאר זה, צריכים לזכור תמיד את מטרת הבריאה ותיקון הבריאה, שהם ב' דברים מנוגדים זה לזה. כי מטרת הבריאה היא, שהנבראים יקבלו מה' טוב ועונג, כמו שנאמר, שרצונו להטיב לנבראיו. ותיקון הבריאה הוא ממש להיפך, היינו להטיב להבורא. זאת אומרת, שמטרת הבריאה היא לתועלת הנבראים, מה שאם כן תיקון הבריאה הוא, שהנבראים יחשבו תמיד אך ורק לתועלת הבורא. וכל זמן שאין הנבראים הגיעו למדרגה זו, כלומר, שאין הם צריכים לצורך עצמם שום דבר, אלא כל מה שהם רוצים לחיות, הוא בכדי שיהיה ע"י המעשים שלהם לתועלת הבורא, אלא שרוצים לחיות לתועלת עצמם, אין הנבראים מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, מה שה' חשב לתת להם.
ובבחינת העבודה לשמה, נבחן שכר ועונש לפי שיעור שהם רוצים להשפיע לה'. זאת אומרת, בזמן שיש להם חשק להשפיע להבורא, זה נקרא אצלם שכר. ובזמן שהם רואים, שכל חשקם הוא לתועלת עצמם, ואין ברצונו שום אפשרות להשתוקק לעבוד לתועלת ה', זה נבחן אצלם עונש. ובהאמור יוצא, כשהאדם מרגיש, שהוא נמצא במצב של ירידה, כלומר שאין לו שום רצון וחשק להשפיע לה', יש אז ב' אופנים:
א) שהוא לא מרגיש מהמצב הזה שום יסורים וכאב, מזה שבא למצב של שפלות, אלא משלים עם המצב, ומתחיל לחפש סיפוק מדברים, שכבר אמר עליהם שהם פסולת, שאין זה מאכל אדם. מה שאם כן עתה, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לקבל חיות מדברים רוחניים, כי נפגם אצלו הטעם של רוחניות, ורוצה בינתיים לחיות ולקבל סיפוק מגשמיות, ואמר, אני מחכה להזמן, שאני אוכל לעבוד בלי התגברות, כלומר מתי שיתנו לי התעוררות מלמעלה, אז אני אחזור לעבודה, ובינתיים אני רוצה להמצא במצב הזה, שאני נמצא בו כעת.
ב) בזמן שהוא מרגיש במצב של ירידה, הוא מרגיש כאב וחסרון, בזה שנפל ממצב, שהיה חושב, שכבר זכה להיות כמו בן אדם. כלומר, שהמזונות שהיה מפרנסו, ומזה קבל כל חיותו, היו רק מדברים, שאין להם שייכות לבעלי חי. וחשב, שעוד מעט הוא יזכה לכנס להיכל המלך, ויזכה לטעמי תורה ומצות. ובלי שום ידיעה והכנה, הוא רואה, שהוא נמצא בשאול תחתיות, שאף פעם לא עלה בדעתו שיש דבר כזה.
כלומר, לאחר שהוא בא לידי ידיעה ברורה, שהוא כבר יודע מה היא מטרתו בחיים, הוא רואה עכשיו את עצמו בחבורת חתולים, שעומדים על יד פחי זבל ואוכלים את הפסולת, מה שבני אדם השליכו, שאין בני אדם יכולים להנות מזה, היות שזה אינו ראוי למאכל אדם. ועכשיו הוא בעצמו נהנה מזה הפסולת, שהוא בעצמו, כשהיה בבחינת אדם, היה אומר על החיים האלו, שהם פסולת. ועכשיו הוא בעצמו אוכל את הפסולת שהוא זרק. ולכן כשהוא מסתכל על שפלותו, מתעורר בו כאב ויסורים, לאיזה מצב הוא הגיע.
אולם גם אז יש לפעמים, שהאדם מוסיף חטא על פשע. כלומר, שלא די שהוא במצב השפלות, אלא הוא בא אז לידי יאוש, שאומר, שאין הוא מסוגל להאמין, שהבורא הוא שומע תפלת כל פה. אלא שהוא אומר אז, היות שכבר הייתי ברום המעלות כמה פעמים, וכמה פעמים ירדתי למצב הזה, אם כן אני מוכרח לומר, שהעבודה הזו אינה בשבילי. כי לפי שאני רואה, אין לדבר סוף, אלא המצב הזה יכול להיות כל ימי חיי. אם כן מה לי להצטער בחינם, שאני חושב, אולי סוף כל סוף ה' ישמע בקולי, הלא כל אדם לומד מהעבר, ממה שהאדם נרשם, ממה שעבר עליו. נמצא, היאוש הזה דוחף אותו מהעבודה, ורוצה לברוח מהמערכה.
אולם האדם צריך להאמין בב' דברים, שרק ע"י זה הוא יכול להתקדם בעבודה:
א) שכל הירידות והמחשבות זרות שיש לו בעבודה, הוא לא שלקח זה בעצמו, אלא הכל בא מה'. כלומר, שה' שלח לו את המצבים האלו, ואין שום כח אחר בעולם, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שאין שום כח אחר בעולם, רק הכל בא מה' (עיין "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו").
ובאמת יש להבין, מדוע ה' שולח אלו המצבים, והלא זה הוא נגד המקובל, מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". וכאן אנו רואים להיפך, במקום שהיה צריך לקבל עזרה, ולראות כל יום, איך שהוא מתקדם קדימה, הוא רואה שהוא הולך אחורה. כלומר, שהוא רואה כל פעם, איך שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית. זאת אומרת, במקום שהיה צריך להיות, שכל יום הוא מתקרב לרצון להשפיע, הוא רואה כל יום, איך שהוא מתקרב לאהבה עצמית.
היינו שמטרם שהוא התחיל בעבודה דלהשפיע, לא היה לו כל כך טעם ותענוג באהבה עצמית. והיה חושב, ברגע אחד, מתי שהוא רוצה, הוא מבטל את הרצון לקבל לעצמו, והוא יכול לעבוד בלי שום תמורה עבור עצמו. מה שאם כן עתה הוא רואה, שאין בידו להתגבר אף צעד אחד בלי רשותו של המקבל שלו, והוא בא לידי מצב, מה שאמרו חז"ל "רשע ברשות לבו". מה שאם כן "צדיק, לבו ברשותו", ש"לב" נקרא רצון. זאת אומרת, שהוא בגלות, והרצון לקבל לעצמו שולט עליו בלי גבול, ואין שום כח לאדם, שיהיה בידו ללכת נגד לבו, הנקרא "רצון לקבל". וזהו הפירוש, ש"רשע הוא ברשות לבו".
אולם השאלה היא, מי נקרא "רשע", שנגיד שהוא נמצא ברשות לבו. זהו דוקא בזמן שהאדם הגיע למצב, שהוא רואה, שהוא "מרשיע את קונו", שאין בידו היכולת לשמור תו"מ בעל מנת להשפיע, אלא הוא רואה, שהוא משוקע באהבה עצמית. ובזמן שלבו אומר לו, תעשה מה שאני אומר לך, הוא הולך בלי שום שכל, ואין לו זמן אפילו לחשוב, מה הוא עושה. וזהו נקרא בחז"ל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". רק אח"כ, לאחר המעשה, הוא מסתכל על עצמו, איזו שטות הוא עשה. ורק אז, במצב הזה, האדם רואה מה שחז"ל אמרו "רשע הוא ברשות לבו".
והתשובה על השאלה, למה הקב"ה שולח לו זה, היינו המצבים של שפלות, הוא בכדי שהאדם יראה את האמת, כלומר מה שהרצון לקבל מוכן לעשות, בכדי שיתרבה את אהבה עצמית, שהוא לא מסתכל על שום דבר, אלא מכל דבר שהוא יכול להוציא תענוג, הוא מוכן לעשות הכל.
נמצא לפי זה, שהבורא מסייע לו כל פעם להגיע לראות את מצבו האמיתי. כלומר, מה שהיה מוסתר בלבו, ולא ראה את המחלה שלו, לכן באה עזרת הבורא, וגילה לו את חומר המחלה. כלומר, שלא צריכים להאמין, שהרצון לקבל הוא דבר רע, אלא עתה הוא רואה זה בעצמו. וזה דומה לאדם, שהוא רואה, שהוא אינו בסדר, ונכנס לבית חולים לעשות לו בדיקות וצילומים. והבדיקות מראות חס ושלום שיש לו מחלות מסוימות, היינו חולה לב, וריאות. באו בני המשפחה להנהלת בי"ח בטענות, אנו הביאנו אדם, שיש לו קצת חום וכדומה, ולא חס ושלום מחלות מסוכנות, ואתם, היינו הרופאים שלכם, והרנטגן, והצילומים, הכניסו את בננו למחלות מסוכנות.
כמו כן אצלנו, הרצון לקבל שבנו הוא לא היה כל כך רע, שיהיה מסוכן. ונכנסנו לעבוד כאן, שאמרו לנו, שתיכף אנחנו נקבל את השלימות, מה שאנו חשבנו על הרע שבנו. ופתאום, לאחר בדיקות וחקירות, מה שאתם עושים, אנחנו רואים, שהרע שבנו הוא דבר מסוכן ממש, שיכולים למות על ידו ולהפסיד את כל חיים הרוחניים. בטח שכמו בגשמיות צריכים לתת תודה לבי"ח עבור מה שגילו את המחלות שלו, היינו הרע שבגופו, כמו כן אנו צריכים לתת תודה לה', במה שגילה לנו את סכנת הרע שבנו, שזהו ממש סכנת נפשות, שיכולים לאבד את כל חיים הרוחניים.
ובטח שאנו צריכים להודות לה', במה שסייע לנו לגלות את המחלה שאנו סובלים. שחשבנו מקודם, שזה רק לא כל כך בקו הבריאות, והבורא גילה לנו את האמת. נמצא, שאנחנו כן התקדמנו להגיע לראות את האמת, היינו צורה אמיתית של הרע שבנו.
ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו הפירוש בעבודה "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". הנה "אצבע" נקרא מה שאדם רואה בתוך הדעת, כמו שכתוב "כל אחד ואחד מראה באצבעו", או מלשון "מורה באצבע", "נוקף", פירושו חסרון מלמטה. פירוש, האדם, שהוא מרגיש עצמו בחסרון, שהוא למטה בחשיבות, כלומר שהוא מרוחק מה', הידיעה הזו אין הוא מרגיש אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. ובענין "למעלה" יש ב' פירושים:
א) "מכריזין עליו מלמעלה", היינו שזה בא לו מההשגחה פרטית. זאת אומרת, אין לומר, היות שהוא לא שמר עצמו מלנקוף, כלומר שלא היה נזהר בשמירת הגוף. כי ניתן לנו חוקים, שהאדם צריך לשמור עצמו מהזיקות, שלא יקבל הגוף איזה היזק. והוא לא שמר. לכן קבל חסרון בהגוף שלו, המכונה "נוקף". אלא אפילו אם הוא היה שומר עצמו במאה מיני זהירות, לא היה מועיל לו שום דבר, משום שכך גזרו עליו "מלמעלה". כמו שפירש רש"י "מכריזין, גזרו עליו". כלומר, שזוהי גזירה מן השמים, ואין אדם אשם בזה. אלא יכולים לשאול, מדוע גזרו עליו מלמעלה כך.
ב( "מלמעלה" פירושו, שזהו בחינת "למעלה בחשיבות". כלומר, זה שאדם קבל חסרון בעבודה שלו, שהיה עובד בתוך הדעת, כנ"ל שזה מכונה "נוקף אצבעו מלמטה". שפירושו, שהוא רואה עכשיו, שהוא נמצא במצב של שפלות. כלומר, שהוא רואה, שהוא בערום וחוסר כל מעניני עבודה של דרך האמת. ומתעוררת השאלה, האם זה שהוא רואה, שהוא בשפלות, בא לו מחמת שהיה בחסרון מלקיים תו"מ, או להיפך, היות שהתחיל לעבוד ביותר מרץ, מזה הוא בא למצב של ירידה, הנקרא בחינת "נוקף אצבעו מלמטה". בטח צריך לומר, שזה בא מחמת שנתן עודף מרץ בעבודה. ולפי הכלל "מצוה גורר מצוה", היה צריך לראות, שהוא נמצא במצב "של מעלה". ולמה הוא נמצא במצב "של מטה".
התשובה היא, ש"מכריזין עליו מלמעלה". כלומר, גזרו עליו מלמעלה, שיכניסו אותו למקום למעלה בחשיבות. לכן גילו לו את מצבו האמיתי של הרע שבו, בכדי שידע על מה להתפלל. כי בטח יש הפרש, שאנו רואים בגשמיות, אם אדם בא לבקש ממישהו הלואה, להלוות לו כסף, או מי שבא להשני, שיעשה לו טובה, שימליץ עבורו, שלא יתנו אותו בבית הסוהר, או למי שמבקש, היות שהוא נידון למיתה, ויש אדם אחד, שיכול להציל אותו ממיתה. בטח שיש הפרש גדול בין בקשה לבקשה.
וברוחניות מובן הדברים בענין כלי. כי ברוחניות נקרא תפלה, בקשה בשם "כלי". ולפי הכלל, ש"אין אור בלי כלי", לכן יש הפרש בין שאדם מתפלל לה', שיעזור לו, שיוכל לקבל שלימות. כלומר, אליבא דאמת הוא מקיים תורה ומצות ועוסק בגמילות חסדים, רק הוא מבין, מפי השמיעה ששמע, שיש יותר שלימות מכפי שהוא מקיים תו"מ, היינו ביותר כמות וביותר איכות. והוא מאמין במה שכתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן הוא מבקש מה', שיעזור לו. נמצא, שחסר לו רק דבר קטן. כדוגמת, מי שבא ללוות ממי שהוא איזו הלואה, ומדרך העולם, שאומרים לו, שאתה יכול להשיג גם מאיש אחר. כלומר שלא משימים כל כך לב בעניני הלואה. לכן מדרך העולם, שאם המלוה מסרב לתת, הוא עוזב אותו.
מה שאם כן אם האדם נידון למיתה. ויש איש אחד, שרק הוא יכול להציל אותו ממיתה, אין זה מדרך העולם, שאם האדם מסרב לתת לו הטובה של הצלה, שיעזוב אותו, ויגיד, שילך לאחר שיציל אותו ממיתה, היות שרק המלך בעצמו הוא יכול לתת לו חנינה. לכן אין עוזבים את המלך, ורואים כל האפשרות, שהמלך יתן לו את החנינה.
כמו כן ברוחניות, שצריכים כלי אמיתי, היינו צורך אמיתי, שה' יתן לו את המילוי. לכן כשמראים לו מלמעלה את מצבו האמיתי, שהוא באמת בעירום ובחוסר כל, אז יש יכולת לתת המילוי בכלי הזה, היות שהאדם בא לידי הכרה, שחסר לו חיים רוחניים, הנקרא בחינת "אמונה שלימה", ואין לו שום אחיזה ברוחניות, כלומר שאין בידו לומר, שעושה משהו לשם שמים, אלא הכל לתועלת עצמו, זאת אומרת שכל בנין דקדושה חרוב אצלו, וכל מה שהוא עושה, הכל הוא משפה ולחוץ. וזה נקרא "תפלה אמיתית", היות שאין לו למי לפנות, אלא הקב"ה בעצמו יכול לעזור לו, כמו שנאמר ביציאת מצרים, שהיתה על ידי הקב"ה בעצמו, כמו שכתוב "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים".
וזה דומה לאדם, שנידון למיתה, ורק המלך יכול לתת לו חנינה. נמצא, בזמן שהאדם מרגיש עצמו, שהוא בחינת רשע, ו"רשעים בחייהם נקראים מתים", זה נקרא ש"נידון למיתה". אלא כשהאדם מבקש מה', שיתן לו במתנה את החיים שלו, זה נקרא, שיש לו "כלי המוכשר לקבל מילוי", כי אין האדם מבקש מה' מותרות, אלא פשוט את החיים הרוחניים.
ובהאמור יוצא, שמצד אחד אדם צריך לומר "אם אין אני לי מי לי". כלומר שהאדם צריך לעשות בחירה בעצמו. זאת אומרת, כל מה שיש בידו לעשות, כלומר כל מה שהוא חושב שזה יעזור לו לצאת מאהבה עצמית, הוא צריך לעשות. ומצד השני האדם צריך לומר, שהכל בא מלמעלה, כנ"ל "שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". ולאחר שהאדם כבר בא לידי הכרת הרע שבו, איך שהוא מסכן את חייו, זה נקרא " מעשה". וגם המעשה הזה הוא צריך ליחס להבורא.
ואח"כ הוא צריך לתת תפלה על המעשה. כלומר, שהאדם צריך לייחד, הן החסרון והן המילוי, להבורא. כלומר, לאחר שאדם נכנס בהעבודה דלהשפיע, ועבד במסירות, בכדי להגיע להאמת, אז הבורא שולח לו להרגיש חסרונו. וזה האדם יכול להרגיש רק לאחר שהשקיע עבודה רבה, בכדי להגיע לבחינת להשפיע. אז מודיעים לו, איך שהוא מרוחק מדביקות ה', הנקרא "חיים", כמו שכתוב "ואתם, הדבקים בה' אלקיכם, חיים כולכם היום". ואז, כשהוא נותן תפלה, זה נקרא "תפלה על חסרון חיים", ולא שהוא מתפלל על דברים שאפשר לחיות בלעדם. אלא הוא מבקש פשוט חיים, הנקרא בחינת "אמונה שלימה בה'".