מהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" בעבודה

תשמ"ט - מאמר ז'

1988/89 - מאמר 7

חז"ל (עבודה זרה ג') אמרו שם וזה לשונם "אמרו לפניו, רבונו של עולם, תנה לנו מראש ונעשנה, (תנה לנו עכשיו התורה, ונקיימנה). אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת", עד כאן לשונו. ויש להבין זה בדרך העבודה:

א) מהי "הטרחא בערב שבת",

ב) מה נקרא "שבת" בבחינת עבודה,

ג) ומדוע צריכים "טרחא", בכדי להשיג בחינת "שבת".

ידוע, ש"שבת" נקראת תכלית מעשה שמים וארץ. כלומר, התכלית של בריאת שמים וארץ היתה לצורך "שבת". זאת אומרת, בחינת הגילוי של רצונו להטיב לנבראיו, בזמן שזה מתגלה לעיני כל, אז נקרא שבת. היינו, ש"שבת מכל מלאכתו", היות שיש מלאכה גדולה, שיתגלה לעיני כל את הנהגתו יתברך בבחינת טוב ומטיב.

ואז אין כבר מלאכה לעבוד בבחינת יומין דחול. שענין עבודה הוא "לעשות מחול קודש". שענין קדושה, הוא בחינת קדש, שמפריש עצמו מכל כלי קבלה, ועושה כל מעשיו על הכוונה דלהשפיע. כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". שפירושו הוא, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן הנבראים צריכים להגיע להשתוות הצורה.

בגשמיות אנו רואים, שהאדם עובד רק בשביל פרנסה. ופרנסה נקראת מזונות שהגוף ניזון מהם. שפירושו, שהמזונות הוא, שנותן להגוף, הן חיי גשמיים, הנקרא אכילה, שתיה, וכדומה. והן מזונות רוחניים, הנקראים כבוד, השכלה, שליטה, ממשלה, וכדומה.

בכדי לקנות המזונות הללו, האדם מוכרח לתת יגיעה, אחרת הוא לא יקבל את זה. זאת אומרת, שהמזונות שהאדם משתוקק לקבל תמורת עבודתו, דומה לסעודה. והיגיעה, היא דומה להכנה להסעודה. זאת אומרת, מי שלא מוכשר לתת יגיעה, אינו מקבל לא מזונות גשמיים ולא מזונות נפשיים. כלומר, שמי שרוצה משהו, שיתנו לו, הנותן לא יתן, אם לא יתנו לו את התנאים, מה שהנותן דורש.

לכן בקדושה, שנקרא "בע"מ להשפיע", והיות שהאדם נברא עם רצון לקבל לעצמו, והנותן דורש שיעבוד בשבילו, הנקרא "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אחרת, אם הנותן יתן להמקבל על הכלים דאהבה עצמית, הכל ילך להס"א, שהיא עושקת השפע מהקדושה. כי קדושה נקרא, מה שהוא עושה לתועלת הבורא. ואם הכוונה לעצמו, שזה נקרא "שינוי צורה", הוא ההיפך מהקדושה.

אמנם היות שזהו נגד הטבע, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, זה נקרא "יגיעה". וזהו ההכנה להסעודה. כלומר, זה שהאדם צריך לכוון לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, בכדי להשיג הכלי הזה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", זוהי עבודה ויגיעה גדולה. וזה הוא הנקרא "הכנה לסעודה", ש"הסעודה" נקראת בחינת "שבת".

ובהאמור יוצא, שהעבודה נקרא "זמן של חול". כלומר שצריכים לעבוד להוציא את החול שישנו בלבו של אדם, ולהכניס שם קדושה. ש"קדושה" נקראת, דביקות בה'. ו"חול" נקרא, פירוד מה'. כי כל העבודה היא לתת על הרצון לקבל כוונה בע"מ להשפיע. שאז האדם מתדבק בה', כנ"ל "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'".ועל זה הוא משיג כלים, שהם מוכשרים לקבל את מה שהבורא רוצה לתת, את הטוב ועונג הנקרא "סעודה" כנ"ל. וזהו סעודת שבת. וזהו "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת".

ואאמו"ר זצ"ל אמר משל, על ענין עבודה לטובת ה', ולא לעבוד בכדי להשיג תועלת עצמו, אלא שיהיה הכל לשם שמים, שאחרת ילך כל השפע לקליפות. וזה מובא בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף פ"ט), וזה לשונו "מלך גדול, טוב ומטיב, כי לא נזקק לשום עבודה שיעבדוהו, אלא כל שאיפתו היתה להטיב עם בני מדינתו, נתן צו לכל בני המדינה כולם, וייחד מקום בהיכלו לכך.

והתנה בפירוש, שאסור לעבוד מחוץ למקום המיועד, והנה שכרם אתם במקום פעולתם, שהכין להם סעודות גדולות. ותחל העבודה סבורים היו, שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם, לדעת מי עובדו ומי לא עובדו. אמנם המלך הסתתר, ואין שום השגחה. ולא ידעו מהמצאה הנפלאה, אשר נתן מין אבק רע במעדנים ומגדנות. וכנגדו, נתן אבק מרפאה בבית של העבודה.

ובזה התבררה ההשגחה מעצמה. כי אוהביו שמרו מצות המלך בדקדוק, וגם דייקו לעבוד במקום המיועד לכך דוקא. וממילא שאבו לתוך גופם את אבק המרפאה. וגם כאשר הגיע זמן האכילה, טעמו את המגדנות, מעודם לא השיגו טעמים כאלו. ועל כן היו מהללים את המלך.

אבל השפלים, שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך, שראוי משום זה לאהוב אותו, כיוון שראו, שאין השגחה, לא שמרו את מצות המלך כראוי, וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות, נתמלאו חיכם טעם מר, מחמת האבק הנ"ל, ויחרפו ויבזו את המלך".

ובהאמור, שבכדי להרגיש את הטוב והעונג שיש בתו"מ, אי אפשר להרגיש מטעם צמצום ודין שנעשה. שאי אפשר להרגיש שום אור בכלים דקבלה, שבכלים דקבלה אין שם אלא חושך ומות, מסיבת השינוי צורה שיש בין האור והכלי. לכן, כשרוצים לטעום טעם בתו"מ עם הכלים דקבלה, אין שם שום טעם. ובכלים דקבלה יכולים להשיג רק טעם בתענוגים גשמיים, ששם כן מגולה טעם של מתיקות, בזמן שהאדם משיג את התענוגים הגשמיים.

והטעם הוא, שבכוונה תחילה נעשה כך, בכדי שיהא קיום הבריאה, שיהיה ממה להנות, עוד מטרם שהאדם משיג כלים דהשפעה, שהם נקראים "כלים דיחוד עם ה'". היינו, שאין האדם נעשה מרוחק מה' בזמן קבלת התענוגים. ובכדי שיהיה להאדם ממה לקבל חיות ותענוג, לכן למדנו, שע"י שבירת הכלים מאיר הארה דקיק, שהיא הארה קטנה של קדושה, המאירה בתוך הקליפות, שמזה ניזונים כל התענוגים הגשמיים.

לכן בתענוגים גשמיים יכול האדם לקבל תענוג ומצב רוח מרומם. מה שאם כן להרגיש תענוג אמיתי, שהוא העיקר המכוון בהרצון דלהטיב לנבראיו, שורה שם האבקה של הסתר, והעלם, וחושך, ומרירות, שאין שם שום טעם בתו"מ. זאת אומרת, האבק המר היא בחינת ההעלם וההסתר, שיש שמה מכח תיקון הצמצום.

ואבק המרפא הוא נתן היגיעה בתורה ומצות. כלומר, שדוקא בהיגיעה בתו"מ מוצאים שם סם המרפא. ולמה דוקא בהיגיעה, ולא סתם שעוסקים בתו"מ, לא מספיק לקבל את הסם המרפאה, שירפא האדם מהסם המר, שישנו בהסעודה.

ובכדי להבין זה, צריכים מקודם לדעת, מהו סם המרפא את האבק המר, שה' נתן בהסעודה. ומהו היגיעה בתו"מ, שעל ידי היגיעה דוקא יכולים למצוא מקום, להשיג את הסם המרפאה.

ידוע, עיקר היגיעה היא בזמן שעובדים נגד הדעת. כלומר, שאין האדם יודע בשביל מה הוא צריך לעבוד, והוא צריך לעבוד נגד הדעת. זהו קשה מאוד. וזה נקרא "יגיעה בתו"מ". אולם יש להבין, מדוע צריך האדם לעבוד בתו"מ נגד הדעת, שזה קשה מאוד, ולא כל אדם מסוגל לזה, ולמה לא יכולים לעבוד בתו"מ בתוך הדעת, שיהא דבר השוה לכל נפש.

והענין, כי צריכים לדעת, מהו הלמעלה מהדעת, הנקרא "יגיעה", שצריכים להתייגע בעסק תו"מ. אלא הענין הוא, היות שהאדם נברא ברצון לקבל לעצמו, והיות על הרצון לקבל הזה נעשה תיקון, בכדי שלא יהיה בחינת שינוי צורה בעת קבלת השפע, אלא שאפילו בזמן קבלת השפע יהיה בדביקות, הנקרא "השתוות הצורה", לכן נעשה צמצום והסתר.

זאת אומרת, בזמן שהאדם רוצה לקבל את הטוב ועונג בכלים דקבלה, אז הוא לא רואה שום אור, אלא רק חושך, הנקרא "חלל פנוי מאור". אלא האדם צריך להמציא לעצמו כלים דהשפעה, שהוא בחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".

ואיך משיגים הכלים האלו. הוא ע"י היגיעה בתו"מ. כלומר, שעוסקין בתורה ומצות, כדי להשיג הכלים דהשפעה. שפירושו, שאין האדם רוצה לקבל שום תמורה עבור עבודתו בתו"מ, אלא התמורה והשכר שלו יהיה, שיהיה לו כח לעשות הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.

זאת אומרת, אם האדם מקיים תו"מ על מנת שיקבל תמורה, שישיג טוב ועונג לתועלת עצמו, זה נקרא "המקיים תו"מ בתוך הדעת". היינו, שעל זה הגוף לא מתנגד. כי בשיעור שהוא מאמין, שיקבל מזה הנאה לתועלת עצמו, זה נקרא "בתוך הדעת".

ועל בחינה זו אומר הרמב"ם ז"ל "כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט" (רמב"ם, הלכות תשובה. דף ס' ע"ב).

רואים אנו מדברי הרמב"ם, שיש ב' בחינות בקיום תו"מ:

א) לתועלת עצמו. שהוא לקבל שכר, ולא לעבוד למעלה מהדעת. כי בשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, כיון שהוא הכל לתועלת עצמו, עבודה זו נקראת "עבודת כלל עמי הארץ", שהוא בתוך הדעת. ובבחינת עבודה אין זה נקרא יגיעה. (אולם בבחינת הכלל גם זה נקרא יגיעה).

ב) היגיעה בתו"מ. כלומר, שעוסק בתו"מ שלא עמ"נ שיקבל עבור זה איזה שכר, אלא הוא עובד הכל לתועלת ה'. וזהו נגד הדעת. כי השכל מחייב, שהאדם עובד הוא בשביל תועלת עצמו. לכן כשהוא אומר, שהוא מקיים תו"מ, בכדי שע"י זה הוא יקבל כח לעבוד רק לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, אז הגוף מתחיל להתנגד בכל כוחו, וצועק, מה, השתגעת, אתה רוצה לבטל עצמך להבורא, תגיד אתה, מה יהיה לך מזה.

בחינה זו נקראת יגיעה גדולה, היות שהוא צריך להילחם עם הגוף שלו, בזמן שהצדק והשכל הישר הוא עם הגוף, היות שזהו הטבע שלו. נמצא, שזה נקרא יגיעה, משום שזהו למעלה מהדעת, כנ"ל, שאין הגוף מסכים לזה, לעבוד לתועלת ה'.

וזה נקרא, שהוא עוסק בתו"מ בבחינת היגיעה. כלומר, שע"י התעסקותו בתו"מ, הוא רוצה לזכות לבחינת להשפיע. שזה יכולים להשיג דוקא ע"י זה שלומד בבחינת יגיעה, כנ"ל, שהוא עוסק בתו"מ על הכוונה, מה שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין,כי המאור שבה מחזירו למוטב".

פירוש, היות שהוא רואה, שאין בידו אהבת ה', אלא אהבה עצמית, ולשם שמים אינו מסוגל לעשות שום תנועה קלה, מסיבת שהגוף מתנגד לזה, וכל פעם ופעם הוא מתגבר, ומכל מקום הוא לא מתקדם, אלא להיפך, אחרי כל היגיעה שנתן בהתגברות, הוא רואה, שהוא הולך אחורה ולא קדימה.

והיגיעה הזו גורמת לו מקום תפלה, שה' יעזור לו. נמצא לפי זה, שכל פעם שהוא רואה, שהוא הולך אחורה, לעומת זה כל פעם הוא מתקדם בתפלה. כי לפי מה שהוא רואה, שהוא רחוק מהמטרה, יש לו מקום להתפלל יותר מעומק הלב, היות שהוא רואה את מקום הסכנה.

זאת אומרת, שהוא מפחד, אולי יתגבר עליו הרע, ויתן להבין, שהוא יברח מהמערכה. כלומר, כי הגוף נותן לו להבין, שהעבודה הזו ניתנה לאנשים בעלי אופי חזק, ולא להכלל. והגם שעתה האדם קבל על עצמו ללכת בדרך האמת, היינו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אבל היות שלא הולך לו, אלא הוא הולך אחורה, לכן הוא מפחד, שלא יתגבר עליו הרע, ושיתן לו להבין בתוך הדעת, שהצדק הוא עם הגוף, מטעם שהוא רואה את המציאות, שאין לו שום ספק, בזה שהגוף אומר לו, שזו עבודה בשביל יחידי סגולה.

לכן זה נותן לו להתפלל לה' בכל הלב, שיציל אותו מסכנה זו, שיהא מוכרח לברוח מהמערכה. לכן הוא אומר, ריבונו של עולם, תעזור לי עתה, כי עכשיו עדיין יש לי כח להתפלל אליך. אבל אני לא יכול לדעת, מה יהיה אח"כ. אולי לא יהיה אפילו מי שיבקש ממך עזרה.

לכן הוא אומר, ריבונו של עולם, עזור לי כל זמן שהנשמה עוד בקרבי, כי אני מפחד, אולי אחר כך אני אמות, ואני ארד למקום פירוד, שהוא יאוש, ואין שם אמונה בה' אפילו שיעור קטן, שיהיה לו מקום להתפלל לה'. כי האדם הנופל למקום יאוש, כבר לא מבקש שום עזרה. כי כל זמן שיש להאדם בטחון, שיצא ממצבו, הוא עדיין עושה פעולות בבחינת "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה".

נמצא, שהיגיעה, בזה שרוצה לעבוד בבחינת השפעה, זה גורם לו יגיעה. וזה גורם לו תפלה, שה' יעזור לו, ולהאמין באמונת חכמים, מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

נמצא, ש הסם המרפא נמצא בהיגיעה.כלומר, זה שמתייגע עצמו בתו"מ להגיע לשמה, ה"לשמה" שהוא משיג, זה גורם לו אח"כ, שיהיה ביכולת להנות מהסעודה, הנקרא "טוב ועונג". היות שכבר יש לו הכלי דהשפעה, שהם מעבירים את ההעלם וההסתר, שרוכב על הסעודה. שההסתר הזה מרחק את כל מי שרוצה לטעום מהסעודה, ואומר על הסעודה, שיש לו טעם מר. ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל, שהקב"ה אומר "שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת, הוא יאכל בשבת".

ושאלנו, מהו בעבודה "סעודת שבת". יש לפרש, כמו שאמרו חז"ל, שהקב"ה אמר בעת בריאת אדם הראשון, למה הדבר דומה, למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים. שהסעודה נקראת "מגדל מלא כל טוב".

וזה נקרא "סעודת שבת". שפירוש, לאחר גמר העבודה, שהוא השגת כלים דהשפעה, שזהו כל היגיעה ביומין דחול, שחול נקרא "ששת ימי המעשה", שהוא ענין עשיית כלים מוכשרים, שתהיה להם היכולת לקבל הסעודה הכוללת לכלל ישראל, שזה יהיה בגמר התיקון, שזה נקרא בחז"ל בחינת "ישראל", שדרשו, שבריאת העולם היתה בשביל ישראל, כמו שכתוב "בראשית ברא. ואין ראשית אלא ישראל", כמו שכתוב "ראשית ישראל". כלומר, שהמגדל מלא כל טובהוא בשביל הכלל כולו.

ובאופן פרטי נוהג הסעודה בזמן שהאדם מתקן מעשיו ובא לבחינת "ישראל", הנקרא ישר-אל, שפירושו, שכל מעשיו הוא לשם שמים, הנקרא, אל, אז הוא זוכה לבחינת "הסעודה" באופן פרטי. ובגמר התיקון יהיה, שכל הפרטים יבואו עם כלים מוכשרים לקבל את הסעודה, כנ"ל, שאמר הקב"ה, מי שטרח בערב שבת, הוא יאכל בשבת, כנ"ל בהמשל של סם המרפאה. כלומר, שע"י היגיעה בתו"מ, שם בהיגיעה ימצאו את התרופה המבטלת את הצמצום וההסתר הרוכב על הסעודה.

ובהאמור יש לפרש מה שמובא במסכת שבת ( דף קי"ט) וזה לשונו "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמר לו, תבלין אחד יש לנו, ושבת שמה, שאנו מטילין לתוכה, וריחו נודף. אמר, תן לנו הימנו. אמר לו, כל המשמר את השבת מועיל לו, ושאינו משמר את השבת, אינו מועיל לו".

הגם שהפירוש הפשוט הוא, שהוא מי ששומר שבת, אולם בעבודה יש לפרש "השומר שבת" פירושו שומר מלשון "ואביו שמר את הדבר", שהפירוש, שהוא יושב ומצפה ואומר, מתי אני יכול להשיג את הכלים, המוכשרים לקבל סעודת שבת, שיהיה ריחו נודף, היות שסעודת שבת נקראת "טוב ועונג, המלובש בתרי"ג מצות בבחינת תרי"ג פקודין".

וכמו שכתוב בהסולם (חלק א', דף רמ"ב, אות א') "שבכל מצוה ומצוה יש שם בפקדון אור מיוחד. וזה כבר נקרא בחינת הסעודה של שבת, שיכולים לקבל זה דוקא אחר העבודה ויגיעה, שזה בא ע"י שמקיימים את התרי"ג מצות בבחינת עיטין, היינו עצות, איך להגיע לבחינת המאור שבה מחזירו למוטב".

לכן יהיה הפירוש "מי ששומר" היינו ששומר את התרי"ג מצות בבחינת עצות איך להגיע לבחינת השפעה. שדוקא בכלים דהשפעה יכולים להנות מסעודת שבת, שאז כבר הצמצום וההסתר נסתלק מהטוב ועונג. וזהו כמו המשל הנ"ל של סם המרפאה, היינו האבקה הנמצאת בקיום תרי"ג מצות בבחינת עצות, זה מרפאה את הסם המר, השורה על הטוב ועונג. לכן אם לא משיגים את הכלים דהשפעה, הנמצאים בתו"מ, ע"י היגיעה, נשאר ההסתר על הטוב ועונג.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, כ"א) וזה לשונם "ונאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. ודע, שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". וזה תמוה, הלא צריכים לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס. אם כן איך אומרים "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא". ובהנ"ל יש לפרש, שחז"ל מסבירים לנו, מהו השכר של צדיקים לעתיד לבוא.

כלומר, כל היגיעה שנותנין בכדי לקבל שכר, אומרים לנו, מהו השכר שלהם. לעתיד לבוא. היינו, שיזכו לעבוד רק בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שהוא כלים דהשפעה. ועל זה הם נותנים כל היגיעה, בכדי להשיג "לעתיד לבוא" בכלים אחרים ממה שיש להם עכשיו, שהם כלים דקבלה. ולעתיד יזכו לכלים דהשפעה. וזהו "ודע שמתן שכרן לצדיקים לעתיד לבוא".