מהו, שהסולם הוא באלכסון, בעבודה
תשמ"ט - מאמר י'
1988/89 - מאמר 10
הכתוב אומר (ויצא כ"ח ל') "ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". ויש להבין מה מרמז לנו שהסולם מוכרח לעמוד באלכסון, שכך אנו רואים אצלנו, אם הסולם עומד ישר, אי אפשר לעלות עליו. וכמו שרש"י מביא דרשת חז"ל וזה לשונו, "אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרה, הסולם הזה עומד בבאר שבע, ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש". זאת אומרת, הסולם מוכרח לעמוד בשיפועו. מה מרמז לנו זה בעבודה. וכן יש להבין קושיית המפורשים, מדוע כתוב "מלאכי אלקים עולים", ואח"כ "יורדים". היה צריך לכתוב להיפך.
ולהבין כל זה מוכרחים להבין מהו בכלל הבריאה עבודה, שניתן לנו בקיום תו"מ. הלא מטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. אם כן עבודה זו, לשם מה אנו צריכים, כמו שכתוב "יגעתי ומצאתי תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", היגיעה הזו למה לי, ומה זה מוסיף לנו במטרת הבריאה, שהיא "להטיב לנבראיו".
אלא לפי מה שכתוב בספר "עץ חיים" (בתחילתו), "שבכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, היה תיקון הצמצום. כלומר, שנעשה העלם והסתר במקום מלכות, הנקראת מקבל בע"מ לקבל. ונעשה במקום הרצון לקבל, המכונה עביות, תיקון המסך. שענינו הוא, שלא לקבל יותר מכפי שהוא יכול לכוון בע"מ להשפיע. זהו שגרם לנו עבודה, ובגלל זה אמרו חז"ל דוקא "יגעתי ומצאתי תאמין".
ומהי היגיעה. היות שמצד הטבע אדם נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, והיות על כלי זה נעשה צמצום והסתר, אלא שהאדם צריך לעבוד בע"מ להשפיע, והיות שזהו נגד הטבע, לכן זוהי היא יגיעה, משום שעבודה זו היא קשה. לכן, אם אומר מי שהוא, שהוא עובד ה', ולא מרגיש שום יגיעה, בטח שזהו מטעם שהוא עובד לתועלת עצמו, ולא לתועלת ה'. היות מי שעובד לתועלת ה', סימן הוא, שהגוף, המכונה רצון לקבל, הוא מתנגד לזה. וזהו שכל כך קשה לעבוד בע"מ להשפיע בכוחות עצמו, עד שמוכרחים לעזרת ה', שעל זה אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". נמצא, שהעבודה נקראת, זה שצריכים לעבוד לתועלת ה'.
וזה שצריכים לעבוד לתועלת ה', אינו חס ושלום ממש לתועלת ה', שהקב"ה צריך את עבודתו של אדם, אלא כנ"ל, שזה נכנס בתור שלימות פעולותיו. כלומר, שע"י זה שהאדם עובד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, אז האדם מוכשר לקבל את הטוב והעונג בלי שום בושה, הנקרא נהמא דכסופא, היות שהוא מקבל על הכוונה של ע"מ להשפיע ולא לקבל לעצמו.
אולם בסדר העבודה, שהאדם צריך להגיע למעלת הדביקות, כמו שכתוב "ולדבקה בו", אין האדם יכול לעלות ברגל אחת. אלא צריכים שתי רגליים, ימין ושמאל. כמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", שיש לפרש, מצד אחד האדם צריך לראות, שהוא נדחה ונרחק מה', כלומר לראות איך שהוא מרוחק מדביקות ה', הנקראת להשפיע, והוא משוקע באהבה עצמית.
ועד כמה שהוא רוצה להתגבר בעבודה להשפיע, הוא רואה, שהוא הולך אחורה, כלומר שהרע מתגבר אצלו בכל יום בשיעור יותר גדול, עד שהוא בא לידי החלטה, שאין שום אפשרות, שתהיה מציאות, שיוכל להשתחרר מאהבה עצמית. ואומר, אם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד. ואומר, עכשיו אני לא צריך להאמין שה' עוזר, אלא עתה, כשהוא יזכה לדביקות ה', אז הוא יגיד, שהוא רואה בתוך הדעת, שה' עזר לו.
וכמו שכתוב (תהילים קכ"ז) "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". ואין לו מה לעשות, רק לבקש מה', שיעזור לו לצאת משליטת הרצון לקבל. ולפעמים אין לו אפילו כח לבקש מה', שיעזור לו. וזה נקרא "רגל שמאל", שהוא הולך על דרך, שהוא רואה איך שהוא מלא קלקולים וחסרונות. וכידוע, ששמאל בעבודה נקרא, דבר הצריך תיקון. וזה נקרא "לעולם תהא שמאל דוחה".
ורגל השני נקראת "ימין", כי דבר שאינו צריך תיקון נקרא בעבודה ימין, כלומר, שהאדם צריך לדעת, איך שיש לו זכיה גדולה, בזה שהוא זכה להיות בין אלה שהם משמשי המלך. זאת אומרת, שהוא צריך להאמין, שזה מה שיכול לעשות לתת קצת זמן מעבודתו, שהוא עוסק לצורכי עצמו, ולעסוק בתו"מ, שזה נקרא עבודת ה', אין הוא אומר, שזהו מכח עצמו, שהוא רוצה לעבוד בעבודת הקודש, אלא הקב"ה נתן לו מחשבה ורצון, שתהיה לו קצת אחיזה בתו"מ. והוא שמח בזה, שיש לו קצת זכיה לשמש את המלך.
והוא נותן תודה לה' על זה, היות שהוא רואה, שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם זכיה כזו. והוא מרגיש איך שהוא מקורב לה'. זה שכתוב "וימין מקרבת", כלומר שרגל ימין הוא זה, שמרגיש עצמו מקורב לה'.
שדוקא ע"י ב' רגליים יכולים ללכת למעלה ולמעלה, ולהגיע להיכל המלך. ובזה יכולים לפרש מה שכתוב "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". פירוש, שהסולם, שע"י עולים למעלה להיכל המלך, יש שם שני קצוות:
א) "סולם מוצב ארצה", שהוא בחינת קו שמאל, הנקרא "ארצה", שהאדם צריך לראות, איך שהוא מונח בארציות, שהוא משוקע באהבה עצמית, כנ"ל, שהיא בחינת "שמאל דוחה". אז יש מקום להתפלל מעומק הלב, שאז האדם מסתכל בתוך הדעת שלו, איך שהוא לא יכול לעשות משהו לתועלת ה', ורק הקב"ה יכול להוציא אותו משליטת הרע שבו. ועל זה נאמר "אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".
ב) זה שכתוב "וראשו מגיע השמימה". והקצה השני שבסולם הוא, "הוא בשמימה", כאילו שיש לו שלימות גמורה, מטעם שהוא שמח בחלקו, בזה שיש לו קצת נגיעה בעבודת ה'. והוא מרגיש עצמו בזה למאושר, כי זוהי זכיה גדולה, שזכה לשמש את המלך, ולדבר עמו, אפילו רגע אחד ביום, מספיק לו, שיהיה לו מצב רוח מרומם. ועל זה הוא מודה ומשבח את המלך.
נמצא לפי זה, שהסולם הזה, שעליו עולים להיכל המלך, עומד באלכסון. כלומר, שה"מטה" שבסולם, שהוא "סולם מוצב ארצה", אין זה מטה ממש, כמו סולם שהוא עומד ישר, שאי אפשר לעלות עליו, שכך אנו רואים בגשמיות. שזה מראה, שאפילו בגשמיות הסולם מוכרח לעמוד בשיפוע. ושיפוע מראה, ש"למעלה" אין זה מעלה ממש.
וגם "למטה", אין זה מטה ממש, אלא כנ"ל, כלומר, בזמן ש"ראשו מגיע השמימה", שהוא הולך בקו ימין, שהוא בחינת שלימות, אין זה סוף פסוק, אלא הוא צריך גם כן ללכת בבחינת "ארצה", היינו לראות שהוא עדיין נמצא בארץ. וכשהוא הולך בבחינת ארצה, שהיא בחינת שמאל, הוא צריך גם כן לדעת, שהוא צריך ללכת בימין, שזהו נקרא "וראשו מגיע השמימה". כלומר, שהגם שהם שני דברים מנוגדים והופכיים זה לזה, מכל מקום אין הם מרוחקים כל כך זה מזה, שיהיה הרבה מרחק ללכת מקצה אל קצה השני. זאת אומרת, שצריכים ללכת בשני קוים. וזה נקרא שיפוע. היינו כנ"ל, שזה מראה, שצריכים ללכת בב' קוים.
וזה נמשך מהתיקון, הנקרא צמצום ב', שהוא ענין שיתוף מידת הרחמים בדין. כמו שאמרו חז"ל, "מתחילה ברא את העולם במידת הדין, המכונה קו ישר, שיש בו ענין מעלה ומטה, הנקרא מעלה בחשיבות, שהוא בחינת זך ביותר, הנקראת ספירת הכתר, שהוא זך ביותר, שאין שם חסרון. ומטה נקרא, למטה בחשיבות, שהוא עב ביותר, המכונה ספירת המלכות, שהוא הרצון לקבל. וראה שאין העולם יכול להתקיים, עמד ושיתף עמו מידת הדין". היות שמלכות דמידת הדין, הנקרא רצון לקבל, הוא השורש הנבראים, היה קשה להפוך אותה בע"מ להשפיע, שזה נקרא "אין העולם יכול להתקיים".
כמו שאומר ב"פתיחה לחכמת הקבלה" (אות נ"ח) וזה לשונו, "וראה שאין העולם מתקיים, שבאופן זה לא היה שום אפשרות לאדם, הצריך להברא מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, לכן הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין. והמאציל העלה מידת הדין, שהוא כח הסיום, הנעשה בספירת המלכות, והעלה אותה אל הבינה, שהיא מידת הרחמים. ושיתף אותם יחד זה בזה, שבזה נעשה הכשר לגוף האדם, היוצא מבחי"ד, שיהיה כלול גם ממידת השפעה".
נמצא, שדוקא ע"י עלית מלכות לבינה, יכול העולם להתקיים. ועלית מלכות לבינה מכנה האר"י הקדוש בשם קו אלכסון. ואמר שזה סוד מה שכתוב (בתע"ס חלק ו' דף ת"א) וזה לשונו, "והנה אחר שצמצום עצמו הניח חד פרסא. וזה סוד "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים".
שזה סוד הא', שהקו של ה א' הוא באלכסון, כמו שאומר (בתע"ס דף תס"ג) וזה לשונו, "כי דבר החיבור של ב' נקודות בהצמצום הוא הקו של הא' כזה . ובחינה העליונה של כל מדרגה היא י, שעל הקו מלמעלה, הכוללת כתר וחכמה של המדרגה, בסוד מים עליונים, כזה י". הרי שהשתוף מידת הרחמים בדין נקרא אלכסון. וזהו השורש, שגם בענף הגשמי, אין הסולם, שהיא בחינה שעולים ע"י הסולם, אלא בזמן שעומדת באלכסון, שהיא בחינת צמצום ב'. מה שאם כן סולם שעומד ביושר, שהוא בחינת מידת הדין אינו יכול להתקיים.
אולם יש לדעת מהשני קצוות, שהם בחינת "שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". יהיה הפירוש, שצריכים את השני קוים, שעל ידי שניהם יגיעו לקו האמצעי. כי אי אפשר להיות קו אמצעי, אם אין לפניהם שני קוים. לכן, בזמן שיש מחלוקת, אז שייך לומר, ש"בא השלישי ויכריע ביניהם, ועושה שלום". מה שאם כן אם אין מחלוקת, אין צורך לעשות שלום. זאת אומרת, אם אנו צריך לבחינת שלום, אז אנו מוכרחים להמציא מקודם מחלוקת, אחרת אין מקום לשלום.
אולם השאלה היא, בשביל מה אנו צריכים לשלום, הלא יותר טוב היה, אנו מבינים, כשאין מחלוקת, ולא צריכים לשלום, שכך השכל מחייב.
והתשובה היא, היות שאלו שני הופכיים יש בנו בהטבע, נמצא לפי זה, שענין המחלוקת זהו מציאותי, שהטבע עשה לנו כך. פירוש, שמצד מטרת הבריאה, יש בנו טבע, שהבורא נתן לנו רצון לקבל הנאה ותענוג. ומצד תיקון הבריאה, אנו צריכים ללכת בכיוון הפוך, שהוא להשפיע, כדוגמת הבורא "מהו רחום אף אתה רחום".
אם כן הב' קצוות האלו הם נמצאים בנו. ומה שאנו אומרים, שצריכים לעשות מחלוקת, כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר", וכמו שפירש רש"י, "שיעשה עמו מלחמה". הכוונה היא, שיגלה את הרע שבו. ולא ע"י המחלוקת, הוא מייצר רע, שמזה נעשה מחלוקת. אלא הרע שבאדם הוא בגניזו. ואם יכנס שמה אור דקדושה, תיכף יתעורר הרצון לקבל, הנקרא שבו, ויקבל הכל בקבלת לעצמו. וזה יעבור תיכף להצד הטומאה והקליפות.
לכן צריכים לעשות מלחמה, שע"י זה הרע יצא ממחבואו וילחם עם היצר טוב.
נמצא, שדוקא ע"י מלחמה הוא מתגלה, היות שהוא רוצה להילחם עם היצר טוב. וכשהוא מתגלה בפרצופו האמיתי, אז רואה האדם, איך שהוא "הר גבוה". ובא אז לידי הכרה, שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו להכניע את הרע, ושתהיה לו היכולת לעבוד רק על הכוונה בע"מ להשפיע.
ובזה נבין את פירוש של "ב' כתובים, המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". שענין ב' קצוות של הסולם, שמראה, שהם הפוכים זה מזה. שמצד אחד הוא "מוצב ארצה", שמראה על השפלות, שהוא רואה בתוך הדעת, איך שהוא מרוחק מה', היות שהוא משוקע באהבה עצמית, שזהו שינוי צורה.
ומצד הב' "וראשו מגיע השמימה", כאילו שיש לו שלימות גמורה, שהוא שמח בחלקו, ושמח כאילו הוא רק בשמים, ואין לו שום שייכות לארציות, שזה נקרא ש"הסולם עומד בשיפועו". זה שכתוב "שני כתובים, המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם".
זהו קו האמצעי, כלומר שאלו ב' קוים מולידים כתוב השלישי, שזהו הקב"ה, הנקרא קו אמצעי. וזה על דרך שאמרו חז"ל (נידה ל"א ע"א) "שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה אביו ואמו, אביו מזריע הלובן, אמו מזרעת אודם, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה".
שיש לפרש "אביו נותן הלובן", שאביו הוא בחינה א' בעבודה, שהיא בחינת קו ימין, היינו שלימות. ב' הוא קו שמאל, היינו בחינת חסרון כנ"ל, שזה נקרא "נותנת את האודם", שהיא בחינת חסרון. והקב"ה נותן אז הנשמה ורוח, שאז הקב"ה משפיע לו את העזרה הדרושה, כמו שאומר בזה"ק, "שמסייעין אותו בנשמתא קדישא". וזה נקרא "הקב"ה נותן הרוח והנשמה". וזה יש לפרש מה שאומר רש"י "הסולם עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש. היינו כנ"ל, אמצע, היינו קו אמצעי, הוא כנגד בית המקדש, שהוא בחינת הקב"ה".
ובהאמור יש לפרש, מדוע כתוב "והנה מלאכי אלקים עולים" ואח"כ "יורדים". היה צריך לכתוב להיפך, מקודם "יורדים" ואח"כ "עולים". יש לתרץ על דרך העבודה, היות שאלו אנשים, שרוצים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם, הם נקראים "מלאכי אלקים". כלומר, שהם באו לעולם הזה בשליחות האלקים, היינו לעבוד בשביל אלקים.
כמו שאמרו חז"ל (סוכה ע"ב) "אנן שלחא מצוה אנן". ופירש רש"י שם, היות שהלכו להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שפירושו, זה שאנו עוסקים במצות, אנן שלוחא דמצוה, שפירוש "שלוחא דמצוה", כלומר שהם באו לעולם להיות שלוחים של הקב"ה, שכולם צריכים לעשות ולקיים את כל מה שהקב"ה ציווה לעשות. שפירושו, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", כמבואר בהסולם (בהקדמת ספר הזהר), שענין ברא הוא בחינת יש מאין, שהכוונה היא על הרצון לקבל, שזה בא מצד הבורא. לעשות זה שייך להנבראים, היינו שהם צריכים לעבוד לתועלת הבורא. נמצא, שאלו אנשים, שעובדים לתועלת הבורא, הם נקראים "מלאכי ה'", כנ"ל "שלוחא דהקב"ה".
ובזה יש לפרש מה שכתוב (מועד קטן י"ז ע"א) "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיו. ומקשים על זה, וכי מי שרוצה ללמוד תורה אצל רב, צריך מקודם לראות מלאך ה' ואח"כ, לאחר שכבר ראה את צורתו של מלאך ה', אז הוא הזמן שילך לחפש רב הדומה למלאך ה'".
ובהאמור יש לפרש, שאם הרב לומד להתלמידים את העבודה שצריכה להיות בעמ"נ להשפיע, זאת אומרת, לשם מה האדם בא לעוה"ז, לעשות את שליחות ה', שיעבוד עבור תועלת ה', נמצא, שהאדם הוא שליח ה', ולא שהוא בעל בית בעולם הזה, אלא שהוא עבד ה', שפירוש שליח ה', שפירושו מלאך ה'. וזהו הפירוש "אם הרב דומה למלאך ה', יבקשו תורה מפיו".
ובהאמור נבין מדוע כתוב מקודם "והנה מלאכי אלקים עולים". הטעם הוא, כי בדרך העבודה, להיות מלאך ה', היינו לעבוד לתועלת ה', צריך מקודם לעלות על הסולם, שזה נקרא בחינת ימין, הנקראת "וראשו מגיע השמימה". ואח"כ לרדת למטה, שהוא בחינת שמאל, שזה "מוצב ארצה". ואח"כ עוד הפעם, שזה נקרא "עולים ויורדים". ואח"כ זוכים לקו האמצעי, היינו שהקב"ה נותן את הנשמה. ואז זוכים לדביקות ה'.