מהי סעודת חתן
תשמ"ט - מאמר י"ב
1988/89 - מאמר 12
חז"ל אמרו (ברכות ו') "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות". ויש להבין, מדוע נקרא סעודה זו, סעודת חתן, ולא סעודת כלה. בתורה אנו מוצאים אצל יעקב, שלבן עשה את הסעודה ולא יעקב, כמו שכתוב (ויצא שלישי) "ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה".
בענין הריקודים בהחתונה, אנו רואים להיפך, שחז"ל לא אמרו "כיצד מרקדין לפני החתן", אלא "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות ט"ז ע"ב). וזה לשונם "כיצד מרקדין לפני הכלה. בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה. אמרו להם בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה. והתורה אמרו, מדבר שקר תרחק. אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגנו בעיניו. הוי אומר, ישבחנו בעיניו. מכאן אמרו חכמים, לעולם דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", עד כאן לשונו.
ובכדי להבין את ב' המאמרים האלו, נפרש זה בדרך העבודה. הנה "כלה" נקרא בזמן הגלות. כלומר, בזמן שהאדם נמצא בזמן העבודה בהסתרת פנים, שלא מאיר לו את האהבת ה' וכבוד גדלות ה', שיהיה תמיד לנגד עיניו, ושלא יפול ממדרגתו, אלא שיעלה תמיד למעלה מעלה. אולם האדם נמצא בזמן הסתרת פנים, הנקרא "זמן הגלות". כלומר שעדיין נמצא תחת שליטת "אומות העולם", שהוא הרצון לקבל לעצמו.
זאת אומרת, שכל זמן שלא יצא מרשותו של הרצון לקבל, עדיין שורה עליו הצמצום וההסתר. שכל פעם הוא צריך להתגבר על ההסתרה, שהוא רואה את ההנהגה של הבורא, ולומר, שהוא ממש בבחינת טוב ומטיב, וכל מה שהוא מקבל מה', הוא רק טוב. וממילא הוא צריך לתת שבח והודאה בכל הלב, בזה שהבורא נותן לו כל טוב.
ובבחינה זו לפעמים יש לו כח התגברות על מה שהוא רואה, ולומר כמו שכתוב "עינים להם ולא יראו". וזהו רק בזמן עליה.
אבל אחר כך באים לו מחשבות של רצון לקבל, והם דורשים ממנו, שהם רוצים לראות ולהסכים למעלה מהדעת, שכך הוא באמת, שהוא מקבל מהבורא רק טוב, הגוף לא נותן להאמין את זה, וממילא הוא נופל ממדרגתו.
והגם שידוע לו, שהעצה לצאת ממצב הירידה היא תפלה, אולם אין לו אז כל כח להתפלל. והגם שיש כלל, שכל מה שחסר לאדם, יש לו להתפלל לה', אם כן גם על זה שאינו יכול להתפלל, הוא צריך להתפלל. אבל לפעמים גם על זה אין כח להתפלל. לכן האדם במצב הזה הוא בירידה גמורה.
אולם שלפעמים אדם מדרדר והולך, עד שבא למצב, שהוא כבר שוכח ואינו מרגיש שהוא נמצא בירידה. וכמו שדברנו מזה כמה פעמים, שהאדם נופל כל כך למטה, עד שנשאר מחוסר הכרה. כלומר, שאין לו אז את ההכרה שהוא נמצא "בשאול תחתיות". רק לאחר כך, כשהוא מתאושש, הוא רואה, איך שהוא נמצא בתחתית השפלות, ואין לו כח אפילו להתפלל.
אולם האדם צריך אז להתגבר ולהתחזק ולומר, עתה אני יכול לומר בפה מלא "שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'". היות שאי אפשר להיות יותר עומק בארץ מכפי שאני נמצא, ובטח אם אני אבקש ממצב של אמת, והוא רואה אז, שאם ה' לא יעזור לו, הוא כבר אבוד, ואז הוא רואה, שאין הוא מסוגל לעשות משהו מצד כוחות עצמו, לכן אז הוא צריך לומר לה', שאפילו להתפלל אליך שתושיע לי, גם זה איננו מסוגל. אי לזאת, רק אתה יכול להושיע לי. ואז הוא אומר "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". וע"י הירידות והעליות מתרקמים באדם צורך וחסרון לעזרת ה'. ואז בכל פעם מתגלים להאדם כלים, שה' ימלא אותם.
וזה כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קכ"ו) וזה לשונו "כי ימי הגלות נקרא לילה, כי הוא הזמן של הסתרת פניו מבני ישראל. ואז שולטים כל כוחות דפרודא על עובדי ה'. ועם כל זה, דוקא בעת ההיא, מתחברת הכלה בבעלה, ע"י התורה והמצות של הצדיקים, הנקראים בעת ההיא בשם תמכין דאורייתא. וכל המדרגות הנשגבות, הנקראות רזין דאורייתא, מתגלות על ידיהם. כי על כן הם נקראים עושיהם, שהם כביכול העושים של התורה".
הנה אנו רואים, שענין "כלה" נקראת העבודה בזמן הגלות, ששם יש הסתרת פניו. ואז שולטים על האדם כל כוחות דפרודא, שענינם הוא, שבאים לו מחשבות, שגורמים בו, שהוא ירגיש, שהוא נפרד מהבורא. ואז הוא עומד בפני הדילמה:
א) או שיברח מהעבודה. ואז הוא נפרד לגמרי מהקדושה,
ב) או שיעשו כל מה שבכוחו, שה' יעזור לו להינצל מהמחשבות האלו. כלומר, שה' יאיר פניו. אז אין מקום לשליטת הכוחות של פירוד.
זאת אומרת, שאין עליו להתפלל שהמחשבות האלו יסתלקו ממנו. אלא עליו לבקש, שה' יאיר פניו אליו, שלא יסתיר פניו ממנו. זאת אומרת, שאם הוא יתפלל לה', שהמחשבות האלו יסתלקו ממנו, אם כן הוא לא הרויח כלום מהכוחות דפרודא, אלא הוא יחזור למצב שבו היה נמצא, מטרם שבאו לו המחשבות דכוחות דפרודא. אם כן לא הרויח שום דבר. וזה נקרא, שסבל יסורים בחינם. מה שאם כן אם הוא מבקש מה', שיאיר לו פניו, בכדי שהכוחות דפרודא יכנעו, נמצא, שעלה אז בדרגה ע"י זה שזכה לקרבת ה'.
נמצא, שבחינת "כלה" היא העבודה, שהוא בחינת "קבלת עול מלכות שמים", שנקרא בחינת "אמונה בה'". ונגד זה הם כוחות דפרודא, שהיא לא נותנת לאדם להאמין בה' למעלה מהדעת. אלא כפי מה שהשכל החיצוני מחייב, כך הכוחות דפרודא מפרידים את האדם מה'. לכן במצבים האלו נוהג ענין "עליות" ו"ירידות". היות שכל הבסיס של האמונה הוא למעלה מהדעת, לכן יש מקום לכוחות דפרודא, שלא נותנים להאדם רשות ללכת נגד הדעת.
ובזה יש לפרש את מה ששאלנו, מדוע אצל כלה אמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה". שענין ריקוד, אנו רואים, שבזמן שמרקדין, האדם עולה למעלה ותיכף יורד למטה, ולפעמים הוא נופל לצד מזרח, ולמערב, ולצפון, ולדרום. היינו, שהנפילות מצד הריקוד הן לכל ששה קצוות העולם. והנפילות באות כדי שהאדם ירגיש את הצורך לעזרת ה'. כלומר, שנעשה בכוונה תחילה, שהאדם בעצמו לא יכול לצאת משליטת "האומות העולם" שבקרבו מבלי עזרת ה'.
ולשם מה רוצה הקב"ה, שהאדם יבקש עזרה ממנו. הוא כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, היות שאין להאדם צורך ונחיצות, שישיג בחינת נפש - רוח - ונשמה (נר"ן), את מה שהקב"ה רוצה לתת זה להאדם, והיות שהאדם מסתפק במועט, לכן ע"י זה שהאדם מבקש עזרה, והעזרה מה שה' נותן לו היא בחינת נר"ן, כמו שכתוב בזהר הקדוש "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא".
פירוש, שכל פעם כשהוא רוצה להיות יותר זך, נותנים לו העזרה ע"י נשמה יותר גבוה. נמצא, לפי בקשת העזרה מלמעלה, זה הוא הגורם, שיקבל כל פעם מדרגה יותר גבוהה, שע"י זה הוא יקבל את הנר"ן שלו. לכן זה שהקב"ה רוצה, שיבקשו ממנו עזרה, זה הגורם, שהאדם יהא מוכרח להמשיך כל פעם מדרגה יותר גבוה.
ובהאמור נוכל להבין, מדוע אצל הכלה שאלו "כיצד מרקדין לפני הכלה", ולא לפני החתן. היות ריקודין, שענינו הוא עליות וירידות, הנוהג בזמן הגלות, הנקרא, הסתרת פניו יתברך, שאז שולטים כוחות דפרודא. אולם השאלה היא, מהו הגורם שיש עליות וירידות. בזה יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
בית שמאי אומרים, כלה כמות שהוא. כלומר, כפי הטעם שהוא מרגיש בהעבודה, הוא צריך להתגבר ולומר, אפילו אני לא מרגיש את חשיבותה, ומכל מקום אני מקבל עלי מלכות שמים באמונה למעלה מהדעת. ולומר, היות שאני רוצה לעבוד ולשמש את המלך, מה חשוב לי איך אני מרגיש טעם בעבודה זו. אלא הכל צריך להיות למעלה מהדעת. כלומר, שהאדם צריך לומר, שהוא מסכים לעבוד את עבודת הקודש, אפילו שאני אשאר בכל החיים שלי בטעם כזה. זה נקרא "כלה כמות שהיא".
וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל (מובא במאמר "סדר עבודה") שיש להאמין באמונה, שה' הוא המשגיח בבחינת אמונה לבד. כלומר, אף על פי שהאמונה הוא למטה בחשיבות, מכפי שהוא היה מבין זה בתוך הדעת, והוא בוחר ללכת בדרך הזו. ולא עוד, אלא זה שהולך למעלה מהדעת, אין זה מטעם שאין לו ברירה.
אלא, אפילו יתנו לו דעת, הוא בוחר יותר ללכת למעלה מהדעת. וזה נקרא "כלה כמות שהיא". כלומר, שהוא מקבל על עצמו מלכות שמים, אפילו שאין לו הרגשה של חשיבות, כמו שצריכים להרגיש בזמן שמשמשים מלך גדול וחשוב. ומכל מקום אין הוא משגיח על ההרגשה שהוא מרגיש, אלא הכל הוא מקבל על עצמו בשמחה רבה. אבל היות שהכל הוא למעלה מהדעת, יש בעבודה זו עליות וירידות. לכן בזמן עבודה של בחינת כלה, יש עליות וירידות, שזה נקרא "ריקודין".
ובית הלל אומרים, שהריקוד הוא לאו דוקא כדעת בית שמאי, שאומרים, שצריכים לומר "כלה כמות שהיא", היינו שמקבל על עצמו, אף על פי שהוא אצלו בבחינת למטה בחשיבות, ושרק בזה האופן יש עליות וירידות, הנקרא "ריקודין". אלא, לפי דעתנו, לא צריכים להחמיר כל כך באלו העובדים, שרוצים לקבל עליהם בחינת אמונה, בצורה, שכל כך היא במצב שלמטה בחשיבות.
אלא שיש לקבל את האמונה בצורה, שלא יסתכל עכשיו על מה שהוא מרגיש. אלא צריך לומר, שבאמת הכלה הזו, היא כלה נאה וחסודה ("חסודה" פירושו, חוט של חסד משוך עליה). ומה שהוא לא מרגיש, זה הוא משום שעדיין לא ראוי להרגיש. אבל באמת אחר כך הוא יראה את יופיה, איך שהיא נאה וחסודה. ומכל מקום, היות שעכשיו אין לו ההרגשה זו, כבר נוהג כאן ענין עליות וירידות, שזה נקרא בעבודה "ריקודין".
ובהאמור יוצא, שענין זה נוהג רק בזמן שהעבודה היא בבחינת "כלה". לכן אמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה", ולא אמרו "כיצד מרקדין לפני החתן". מה שאם כן כשמדברים מסעודה, נקרא זה "סעודת חתן" ולא "סעודת כלה". והטעם הוא, כי סעודה היא, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז דף ג'), "מי שטרח בערב שבת, אוכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת", היות ששבת היא "תכלית מעשה שמים וארץ".
"שבת" פירושו זמן של קבלת את הטוב והעונג, שהוא תכלית מטרת הבריאה. לכן נקרא שבת "תכלית מעשה שמים וארץ". נתינת הטוב והעונג, זה שייך להחתן, שהכוונה היא על הבורא, שהוא המשפיע טוב ועונג להנבראים. והקב"ה נקרא "חתן", על שם כמו שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג) "נחית דרגא ונתיב אתתא", שפירושו של "חתן", שהוא צריך לרדת מדרגה יותר למטה ולקבל אשה. כמו שכתוב בספר "מתן תורה", "וירד ה' אל ראש ההר". ומבחינת ירידה זו נקרא הקב"ה "חתן", מלשון "נחית דרגא", כנ"ל.
ויש לפרש, מהו ענין ירידה אצל הקב"ה. אלא כמבואר בדברי האר"י הקדוש, שבכדי שתהיה יכולת להנבראים לקבל אורו יתברך, היו הרבה צמצומים והמעטת האור, עד שיהא ראוי להשגת התחתונים. כי אם האור יהיה גדול יותר מדי, לא תהיה שום אפשרות לתחתונים לקבל את שפעו, כי הם מתבטלים להאור "כנר בפני האבוקה".
וזה נקרא אצל הבורא "וירד", לשון ירידה מגדלותו. כלומר, שאין התחתונים ראויים לראות את גדלותו יתברך, אלא כל אחד לפי הכשרתו, בשיעור הזה מסתלק ממנו הצמצום, והאור מתגלה. ומבחינה זו נקרא הבורא "חתן", בזמן שהוא לוקח את העם ישראל בתור "כלה", לתת לה כל מה שהיא צריכה, כמו שכותבים בכתובה, מה שהחתן נותן להכלה "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכו".
כלומר, שהבורא, בזמן שהוא לוקח לעם ישראל בתור כלה, שווא שהוא יתן לה כל מה שהיא צריכה. זה נקרא "סעודת חתן", שהבורא, שהוא החתן, מלשון "נחות דרגא", הוא מזין ומפרנס את הנבראים, כלומר, שצריך להשפיל עצמו, בכדי שיתן לכל אחד ואחד לפי יכולת השגתו. שבעבור זה היו כל הצמצומים. ומזה בא כל ענין ריבוי השמות.
ובטח מובן מאליו, בזמן שהאדם מקבל מהבורא טוב ועונג, לא שייך לומר, שבמצב כזה, בעת קבלת השפע, שיהיו עליות וירידות. שרק בזמן שהאדם הוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שהוא צריך להתגבר על מה שהוא מרגיש, ולומר, שהבורא הוא טוב ומטיב, שזה לא תמיד האדם מסוגל להתגבר.
מה שאם כן בעת קבלת טוב ועונג, אין שום מציאות, שיהיה לו אז מצבים של ירידות, שזה נקרא "ריקודין". לכן לא אמרו "כיצד מרקדין לפני החתן". כי בזמן שהקב"ה נקרא "חתן", הוא כשלוקח את "הכלה". כלומר, שיש אז יחוד בין חתן לכלה, שענין "יחוד" נקרא השתוות הצורה.
כלומר, שעם ישראל בכלל, או אדם פרטי בלבד, הגיע להשתוות הצורה, זה נקרא "יחוד". שאז מסתלקת ההסתרת פנים, וכל אחד ואחד מקבל את גילוי פנים של הקב"ה. זה נקרא "סעודת חתן". לכן אמרו, ששם, אצל חתן, העבודה היא מתקבלת אז בצורה אחרת, היינו שצריכין לשמח את החתן.
אולם יש להבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז') "כל הנהנה מסעודת חתן, ואינו משמחו, עובר בה' קולות. ואם משמחו, מה שכרו. אמר ר' יהושע בן לוי "זוכה לתורה, שנתנה בה' קולות". ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה "סעודת חתן". שכל הנהנה מסעודת חתן, צריך לשמחו. ובגשמיות קשה להבין, בשביל מה צריכים לשמח את החתן. וכי הוא בעצמו לא שמח. כי מי מכריח אותו להיות חתן. ובטח שהוא שמח, כמו שכתוב "כמשוש חתן על כלה". ובטח בגשמיות יש על זה תירוצים, אולם בדרך העבודה מה זה מרמז לנו.
והענין הוא, כמו שידוע, כי כל עבודתנו היא, שעל ידי הקיום בתו"מ הוא שנגיע להשתוות הצורה. שענינו הוא להגיע "שכל מעשיו יהיה ע"מ לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לתועלת עצמו". והמצב של עבודה זו נקרא בשם "כלה", כנ"ל, שיש שמה ענין עליות וירידות, הנקרא "ריקודין".
ואח"כ, כשגמר את העבודה זו מצד התחתון, שזה נקרא "כל אשר בידך ובכוחך לעשות, עשה", אז נקרא זה בשם "גמר מלאכה". וזה הוא פירוש "כלה", כמו שכתוב "בכלות משה", שהוא ענין גמר מלאכה מצד התחתון. אז האדם זוכה לבחינת אמונה בקביעות. היינו, שכבר בא לדרגת "כל מעשיך יהיו לשם שמים". לכן מה שהוא מקבל אז שפע מלמעלה, שנקרא "סעודת המלך", הוא צריך לקבל את השפע בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו.
כלומר, שהוא צריך אז להיות מוכן לומר, שהתענוג הזה, שהוא מקבל, הוא מקבל לא מטעם, שהוא רוצה להנות עצמו, אלא שהוא רוצה לשמח את ה'. היות שהבורא ברא את העולם, בכדי להטיב לנבראיו. ואם הוא לא יקבל את הטוב ועונג, לא יכול לצאת כוונתו יתברך לפועל. ובזה שהוא נהנה עכשיו, אז הקב"ה נהנה, שמטרתו מתגלה בפועל. נמצא, בזה הוא מקיים מה שאמרו חז"ל "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו". והוא כן משמחו.
ובאמת צריכים להבין:
א) במה יכולים לשמח את החתן.
ב) בשביל מה צריכים לשמח את החתן.
ובדרך העבודה, מה שייך לומר, שעם ישראל צריכים לשמח את הקב"ה. וכי שייך לומר דבר כזה אצל הקב"ה, שהוא צריך להשמחה שלנו, שאנחנו נשמח אותו.
ג) ומדוע הוא עובר בה' קולות, אם אינו משמחו. כלומר, למה דוקא מספר של ה' קולות.
ד) שכל מי שמשמחו, הוא מקבל שכר. ומהו שכרו, אמר ר' יהושע בן לוי "זוכה לתורה, שנתנה בה' קולות". גם זה יש להבין. כל אדם יודע, שהשכר הוא בעוה"ב. ומהו שאומר, שהתורה הוא השכר. לכאורה משמע להיפך, כמו שכתוב "תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו, שהוא בן עולם הבא". נמצא, שבשביל תורה מקבלים שכר "עולם הבא". וכאן אמר ר' יהושע בן לוי, שהשכר הוא תורה.
ובהאמור, שכל עבודתינו היא, שע"י קיום תו"מ האדם צריך לכוון, שע"י זה הוא יגיע לבחינת השתוות הצורה, כנ"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום". והמצב הזה נקרא בחינת "כלה", כנ"ל.
וכל מה שמקבלים מהבורא, לא חשוב גשמיות או רוחניות, אלא כל תענוג שמקבלים מהקב"ה, זה נקרא "סעודת חתן". כלומר, שכל מה שהאדם נהנה, נקרא בשם "סעודה". לכן כל ההנאות שהאדם מקבל מה', נקרא "סעודת חתן".
והיות שע"י זה שהאדם מקבל, האדם בא לידי שינוי צורה, שזה גורם פירוד. ועל בחינה זו היה צמצום והסתר, שאין אור פניו מתגלה במקום פירוד. זה שהקב"ה נותן לו משהו להנות, שע"י זה שהקב"ה נותן לו משהו, הוא צריך לקבל מזה עליה בדרגה. היינו, שיהיה יותר מקורב לקדושה. כי עתה הוא יותר מוכשר להאמין, שה' טוב ומטיב. ומשום זה היה צריך לקבל על עצמו, שיאהב את ה', היות שהוא זן ומפרנס.
וראיה לזה, שקבל עכשיו בחינת מזונות. היות מזה שהגוף מתקיים וחי חיי אושר, זהו לאו דוקא מאכילה ושתיה. אלא האדם צריך גם למזונות השייכים לבחינת רוחו של הגוף. היינו מכבוד, והשכלה, ומעבודת ה'. כל אחד לפי רוחו, יש לו צורך לדברים שירומו לו את רוחו. והכל נקרא "מזונות". לכן כל הנאה שהאדם מקבל מה', השכל מחייב שיתקרב לקדושה. אמנם למעשה, אדם נעשה ע"י זה יותר מרוחק, מטעם שינוי צורה הנובע מבחינת קבלת התענוג.
לכן, אם האדם, בזמן שמקבל את התענוג מה', הוא משתדל לשמח את המלך, בזה שהוא מקבל בע"מ להשפיע להקב"ה, והשמחה שלו היא מזה, שמשתדל לכוון בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, היות שע"י זה הוא משיג כלי דהשפעה, ועם הכלי הזה הוא משמח את הבורא, מסיבת היות שמטרת הבריאה היא להטיב.
ומזה יש שמחה לה', שעכשיו ה' יכול לתת טוב ועונג להאדם, מסיבת שהאדם מוכשר עכשיו לקבל בע"מ להשפיע, ואז יקוים מה שכתוב "ישמח ה' במעשיו", שפירושו, במעשה הבריאה, שרצונו להטיב לנבראיו. והיות מסיבת הצמצום, היה הקב"ה צריך להסתיר עצמו מפני הנבראיו. מה שאם כן בזה שהאדם מכוון בעת קבלת הנאה, שמקבל זה לתועלת הבורא, בזה שיש להבורא הנאה, מזה שנותן להנבראים.
נמצא לפי זה, שמכל הנאה והנאה, כשהוא מקבל ומכוון בזה, שכוונתו היא לתועלת ה', ע"י זה מתרקם אצלו כלי, הנקרא "מקבל בע"מ להשפיע". וכשהכלי הזה מתגדל אצלו, אחרי כל נתינה ונתינה, אז מה יהיה שכרו אח"כ מהגדלת הכלים, שיהיו בע"מ להשפיע, השכר שלו יהיה, שיזכה אח"כ לבחינת תורה, הנקרא בחינת "שמותיו של הקב"ה", היות שעכשיו, מה שיקבל, יהיה בע"מ להשפיע.
נמצא, השכר יהיה בחינת תורה, כמו שאמר ר' יהושע בן לוי. כלומר, מה יהיה אחר שהאדם כבר זכה לדרגה, שיכול לשמח המלך. זאת אומרת, שרוצה רק לעשות נחת רוח ליוצרו. ומהו שכרו. אין הפירוש, שהאדם צריך לקבל שכר, עבור זה שהוא משמח את הבורא. אלא הפירוש הוא, מהו שכרו. היינו, שהוא אומר, שהשכר שלו הוא, במה שהוא יכול לשמח את המלך.
ובמה משמח את המלך. עם קבלת התורה. שענין להטיב לנבראיו, הוא ההטבה שהבורא רוצה לתת להנבראים, שהוא גילוי אלקותו יתברך לנבראים. וזה נקרא "תורה", היינו "תורה מבחינת שמותיו של הקב"ה". נמצא, שכרו הוא בזה, שהקב"ה יכול לתת לו בחינת תורה, שמנתינה זו הקב"ה נהנה. וזה משמח אותו.
נמצא לפי זה "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו", כלומר שהוא עדיין שקוע באהבה עצמית, ואינו יכול לומר, שכל מה שהוא עושה, הוא רק לתועלת הבורא. ואין הקב"ה יכול לתת את בחינת תורה, היות שהכל ילך להס"א. לכן אמרו, שהוא "עובר בה' קולות". שידוע, שה' בחינות הוא כולל כל העולמות וכל המדרגות, המתגלות בבחינת שמותיו של הקב"ה, שהם קוצו של י\' וד' אותיות ה\'ו\'י\'ה\' , שבעולמות נקראים א"ק ו אבי"ע. ובבחינת הנשמות נקראים נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
אם כן, יהיה הפירוש "עובר בה' קולות", היינו שהוא גורם, שה' בחינות הנ"ל לא יתגלו, מסיבת שלא משתדלים להגיע לידי הכוונה, שכל המעשים יהיו רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. שזה נקרא, במקום שהוא צריך לעבוד לשמח את הקב"ה, הוא דואג רק לשמח את עצמו. וממילא הוא מונע בזה, שהשפע עליון לא יוכל לבוא לידי גילוי.
נמצא, שהאדם גורם מניעת השפע למטה. וזה נקרא, שבמקום שהאדם צריך להשתדל, שיהיה כבוד שמים מגולה, שזה נקרא "גילוי אלקות לנבראיו", שזוהי מטרת הבריאה, האדם עושה מעשים, שע"י גורם, שאין כבוד ה' מגולה, אלא שכבוד הס"א מגולה, ושכינתא היא בעפרא.
וזה נקרא " שכינתא בגלותא תחת אומות העולם", הנמצאים בכל אדם ואדם. כלומר, במקום שהאדם ישתדל, שבחינת טוב ומטיב יהיה מגולה, ושיסתלק ההסתר ע"י זה שמכוונים להשפיע, הוא גורם שהאומות העולם שבו, הם יעלו מעלה מעלה. היות שענין אומות העולם הוא הרצון לקבל לעצמו. והיות שעובדים בשבילו, הוא מקבל כח, ובחינתו מתגלה. ובחינת ישראל שבו יורד תחתיו, זה נקרא "שעובר בה' קולות".
מה שאם כן אם עובדים בע"מ להשפיע, הקדושה מקבלת כח, והיא שולטת. מה שאם כן "מי שנהנה מסעודת חתן" כנ"ל, וכוונתו היא "בכדי לשמחו". שפירושו, שהשכר שלו הוא, במה שהוא זוכה לשמח את הבורא. והסימן על השכר, כלומר מאיפה הוא יודע, שכן הוא אמת, שכוונתו בעל מנת לשמח את הבורא.
על זה אמר ריב"ל, ש"שכרו הוא תורה". אם הוא זוכה לתורה, היות אם כוונתו באמת היא רק לשמח את המלך. וזהו כל שכרו. וממילא מסתלק ממנו הצמצום וההסתר, וצריך לזכות לגילוי אור פניו יתברך, שזה נקרא בחינת "תורה של שמותיו יתברך", הנקרא "גילוי אלקותו יתברך לנבראיו".
ובהאמור יוצא, שענין "כלה" הוא עבודה של אמונה, היינו קבלת עול מלכות שמים. וכאן יש ענין של עליות וירידות. זאת אומרת, מה שהאדם צריך לתת לה'. שהוא בחינת "כניעה ללא תנאי". כלומר, שאם האדם מקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת, אפילו שאין לו שום הרגשה, ואין לו שום התפעלות, מזה שקבל על עצמו עול מלכות שמים, מכל מקום הוא מסכים על המצב הזה, ואומר, שבטח כך הוא רצון ה', שיעבוד וישמש אותו בשפלות כזו, אם כן מה חשוב לו, איזו התפעלות הוא מרגיש מהאמונה כזו, כי על עצמו, היינו לתועלת עצמו, על זה הוא לא דואג, אלא רק מה שהוא לתועלת ה'. ואם ה' רוצה שהוא ישאר במצב הזה, הוא מקבל עליו בלי שום תנאים. וזה נקרא "כניעה ללא תנאי".
ומבחינה זו נקראת אמונה, בחינת "מטה". היינו, שהבחינה זו היא בחינת "מטה בחשיבות" אצל האדם. כמו שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף נ', ד"ה "ואפרש"), ש"ענין אמונה נקרא מטה, מטעם שהוא מטה בחשיבות. לכן, כשמשליכין את האמונה ארצה, כלומר שלא מחשיבים את גדלות של אמונה, נעשה מזה נחש. היינו, שנעשה האדם אז במצב הזה יותר גרוע משהתחיל לכנס בעבודה דבחינת אמונה. שמלפני זה הוא היה בבחינת דומם דקדושה, ולא היה חסר לו בחינת אמונה. מה שאם כן עתה, שהתחיל לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת, אז האמונה שלו בלתי חשובה, מטעם שהדעת שלו לא נותנת לו להאמין בלי דעת. לכן הוא נופל לקליפת נחש. לכן, כשרוצה להכנס לקדושה, הוא אוחז אותו בזנבו. היינו, שזנב הוא הבחינה האחרונה שבכל דבר. כלומר, שהוא מקבל את האמונה עם כל שפלותה, דהיינו למעלה מהדעת. אז נעשה לבחינת מטה. מפרש שם וזה לשונו, שבידו של הגואל היה מטה, שהוא סוד רעיא מהימנא, שיש מטה בידו להטות לבן של ישראל, לאביהם שבשמים".
מה שאם כן "חתן" הוא שנותן, כשמדברים ממה שהבורא עושה, בחינתו הוא להטיב לנבראיו. לכן נקרא "סעודת חתן". וזה שאמרו "הנהנה מסעודת חתן".