מהו, שהברכה אינה שורה בדבר שנמנה, בעבודה

תשמ"ט - מאמר י"ח

1988/89 - מאמר 18

בזה"ק (כי תישא דף א', ובהסולם אות ב') כתוב שם וזה לשונו, "בא וראה, הרי העמידו, שאין ברכה עליונה שורה על דבר שנמנה. ואם תאמר, ישראל איך נמנו, אלא לקח מהם כפר נפשם. והעמידו, שלא עשו חשבון עד שנתקבץ כל הכפר ההוא, והוא עלה לחשבון. ונמצא, שמתחילה מברכים את ישראל בעת קבלת הכפר, ואח"כ מנו את הכפר, ואח"כ חוזרים ומברכים את ישראל. ונמצא, שישראל נתברכו בתחילה ובסוף, ולא היה בהם נגף. שואל, למה עולה נגף בסבת מנין. ומשיב, שהברכה אינה שורה בדבר שבמנין. וכיון שנסתלקה ברכה, שורה עליו הסטרא אחרא, והוא יכול להזיק".

ויש להבין:

א) אם בדבר שבמנין אינו שורה ברכה, אם כן מהו ההבדל בין שסופרים את האנשים או שסופרים את הכופר במקום אנשים. הלא בסופו של דבר כבר אנו יודעים את מנין אנשים. אם כן מה מועיל אם החלפנו את הכפר, כי סוף סוף אנו יודעים את מספר שלהם.

ב) מדוע הכפר הוא דוקא מחצית השקל, ולא שלם, או רבע שקל. מה מרמזת לנו את ענין מחצית דוקא.

ג) לאיזה צורך אומר הכתוב, "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט". וכי יש מי שלא יודע דבר כזה, שאם צריכים לדעת איזה מנין, ומחליפין, במקום לספור אנשים, שיספרו במקום זה דבר אחר במקומם, בטח מוכרח להיות דבר אחד לכולם. אחרת אי אפשר לדעת את המנין. אם כן מה בא זה ללמדנו.

ד) מה מועיל לנו בזה, אם מבורכים בתחילה ובסוף, אם באמצע יש מנין. וכי בשביל הברכות מתקלקל המנין, אם דבר שבמנין אינו יכול לשרות שם ברכה.

ובכדי להבין כל זה על דרך העבודה, צריכים לתת תשומת לב על המטרה שהאדם צריך להגיע אליה. ידוע שהסדר הוא, כי לכל מטרה שהאדם רוצה להשיג אותה, צריכים לתת יגיעה. כי בלי עבודה, לא יכולים להשיג שום דבר. אם כן בעבודת ה', מהי המטרה שהאדם צריך להשיג, שבגללה הוא נותן את היגיעה.

התשובה היא, להגיע לידי דבקות ה' הנקראת, השתוות הצורה, שפירושו, כמו שהמטרה של הבורא בבריאת העולם היא להטיב לנבראיו, כמו כן האדם צריך לשום המטרה לנגד עיניו, שהיא להטיב להבורא. כלומר שהאדם צריך לעשות דברים להנות את הבורא, שזה נקרא, השתוות הצורה.

זאת אומרת, בזמן ששני הצורות באים כאחת, אז מטרת הבורא מתלבשת במטרת הנבראים.

נמצא, שרצונו להטיב לנבראיו, שזהו מטרת הבריאה, מתלבש בהרצון דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, וזה מכונה, מקבל בע"מ להשפיע. ולפי זה יוצא, מהו השכר שהאדם מקבל תמורת היגיעה. צריכים לומר, השכר הוא השגת המטרה, כדרך השכר בדברים גשמיים, שהאדם נותן יגיעה, ותמורתה הוא מקבל את המטרה שהוא משתוקק אליה להשיג, שלא נותנים בלי יגיעה.

ובהאמור יוצא, כשהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, בכדי להשיג את המטרה שלו, הנקראת, דבקות בה', דהיינו שכל מעשיו יהיו בע"מ להשפיע, הוא צריך לתת יגיעה הנקראת, יסורים, שפירושו, שהאדם צריך ללכת נגד הטבע שלו. כלומר, היות שהאדם נברא בכלים להנות לעצמו, והוא צריך ללכת בדרך שיגיע להנות להבורא, ולא לתועלת עצמו, ולזה הגוף מתנגד.

ועל זה יש מלחמות: פעם גובר הרצון להשפיע, ופעם גובר הרצון לקבל. וצריכים לדעת, שכל הכוחות שיהיו להאדם, שתהיה לו היכולת ללכת נגד הרצון לקבל, האדם צריך לקבל מתורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין".

היינו בזמן שהוא הולך לעסוק בתורה, ונותן יגיעת התורה, לאיזה שכר הוא מצפה, הוי אומר, לכוון לזכות להרצון להשפיע לה'. וזה נקרא, שלומד תורה בכדי להגיע לשמה, הנקרא, בע"מ להשפיע, שהיא בחינת "הדבק במדותיו יתברך".

ונמצא לפי זה, ביגיעת התורה יש ב' אופנים:

א) שהוא מתייגע בלימוד התורה בכדי להשיג ע"י זה תועלת עצמו, דהיינו ע"מ שיקראו "רבי", או תשלום של כסף, וכדומה.

ב) יגיעת התורה בכדי להשיג כח ללכת נגד תועלת עצמו. נמצא כאן, שיש להבחין בחינה אחרת בענין יגיעה. כלומר שיש להאדם יגיעה גדולה, שיהיה בידו כח להתייגע בתורה על כוונה זו שהיא נגד הגוף. ואדרבה הגוף, עד כמה שאפשר הוא מתנגד לו, ולא רוצה לתת לו כח להתייגע בתורה על כוונה זו. מה שאם כן שלא לשמה, כנ"ל, שם אם הגוף רואה שישיג למה שהוא משתוקק לקבל תמורה, אז הגוף נותן לו חומרי דלק שיוכל להתייגע בתו"מ, היות שהתמורה שהוא מצפה לקבל, היא לא נגד טבע הגוף. לכן הגוף יכול לתת לו כח עבודה.

אי לזאת, בזמן שהאדם רואה שהוא יכול להשיג על ידי היגיעה, תועלת עצמו, אז בידו כח לעשות מעשים, ולתת יגיעות גדולות, ואין רפיון במעשי ידיו. ובדרך זו מתחילים לחנך את, "הנשים והקטנים וכלל עמי הארץ", כי רק ע"י שלא לשמה יכולים לשכנע את האדם שיעסוק בתו"מ.

אולם בזמן שהאדם צריך להחליף את המטרה, היינו במקום שתחילת עבודתו בתו"מ היתה המטרה שלו, מה שהוא רוצה לקבל עבור היגיעה, היה תועלת עצמו, ועתה הוא הולך להחליף את המטרה, כלומר במקום שהיה חושב, מתי אני אשיג את המטרה עבור הרצון לקבל שלי, שאני אוכל להנות, הוא משתוקק עכשיו להמטרה, ואומר, מתי אני אוכל להנות את הבורא, ולוותר על תועלת עצמי.

והיות שהמטרה הזו היא נגד הטבע, אז הוא זקוק יותר לאמונת ה', היינו שהוא צריך להשתדל תמיד להשיג את גדלות ה'. כלומר שבשיעור שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה הוא יכול לעשות מעשים על כוונה זו. ולכן מוטל על האדם כל יום להתפלל, שה' יאיר עיניו, ויכיר את גדלות וחשיבות ה', בכדי שיהיה לו חומרי דלק לתת יגיעה על הכוונה דלהשפיע.

ויש בזה להבחין ב' בחינות:

א) שיהיה לו רצון להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזו יהיו כל שאיפותיו.

ב) שיעשה מעשים על הכוונה, שהמעשים יביאו לו רצון, שירצה לעשות מעשים בכדי שיהיה נחת רוח להבורא. כלומר שהוא צריך לעשות מעשים ויגיעות גדולות בכדי שישיג אור וכלי. אור נק רא, היינו שקבל מה' רצון שהוא משתוקק כל היום לעשות נחת רוח להבורא. וכלי נקרא, רצון, כלומר שיהיה לו רצון שירצה להשפיע לה'. וב' אלה הוא צריך לקבל מהבורא. זאת אומרת, הן האור והן הכלי. אולם האדם צריך לדרוש את זה, ועל זה כתוב, "ציון דורש אין לה". ואמרו חז"ל, "פשט מכלל דבעי דרושה", היינו שצריכה להיות דרישה מצד התחתונים, שה' יתן להם הן האור והן הכלי.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בתפלת מוסף דראש השנה), "וישמעו רחוקים ויבואו, ויתנו לך כתר מלוכה".

ידוע שסדר העבודה הוא כמו שכתוב, "נעשה ונשמע", שענין העשיה שייך להנבראים, שזה נקרא, "אשר ברא אלקים לעשות". כלומר שענין עשיה שייך לנו, וע"י זה נזכה לבחינת שמיעה, שהיא בחינה מה שהבורא נותן לשמוע, ומצד עצמם אין הנבראים מסוגלים לקבל על עצמם את ענין עבודת ה', שיהיה בלתי ה' לבדו, ושלא להתערב בזה התועלת עצמו.

אלא שמיעה באה מצד ה', על דרך שהיה במתן תורה, שעם ישראל שמעו מפי ה', "אנכי", "ולא יהיה לך". אולם לפני זה היתה הכנה לקבלת התורה, כמו שאמרו חז"ל (שבת פ"ז), שהיה ענין הגבלה ופרישה, כמו שכתוב, "וקידשתם היום ומחר", ואח"כ זכו לשמוע את התורה.

ובזה יש לפרש, "וישמעו רחוקים ויבואו". היינו את זה שהם רחוקים, כלומר שיש ענין תורת חיים, שזה נקרא כמו שכתוב, "כי עמך מקור חיים", שהוא דבקות בה', אלא שהאדם רחוק מזה. הרחקה הזו גם כן באה מצד ה', כי אפשר להיות רחוק מדבר אלא בזמן שיש להאדם ידיעה ברורה שיש מציאות, ורק הוא מטעם איזה סיבות הוא רחוק מזה.

אל כן האדם צריך מקודם להיות לו בחינת אמונה בה', ואח"כ הוא יכול לומר, שהוא מרגיש שהוא רחוק מה'. נמצא, שהרגשה זו שהוא רחוק, מוכרחה להיות לו הרגשה, שה' משגיח על העולם, ויש דין ויש דיין, אלא שהוא מרגיש זה מרחוק, אחרת מי אומר לו שהוא נמצא מרוחק מה'.

על כן זה שהאדם מרגיש שהוא רחוק מה', ה' מודיעו לו את זה בזה שמתראה אל האדם מרחוק. זאת אומרת, שבזמן שהבורא מוסתר ממנו, אין האדם יכול להיות במצב של ריחוק, כי מי אומר לו שהוא רחוק. אלא כנ"ל, בזה שה' מתגלה אליו קצת, אז באה לו הרגשה שהוא רחוק.

וזה שכתוב, "וישמעו רחוקים", היינו שה' שולח להם בחינת שמיעה, שירגישו שהם רחוקים ויבואו להתקרב. היינו שדורשים מה' שיקרב אותם. היינו שיוכלו לבוא לידי השתוות הצורה, שהוא כלים דהשפעה. אולם אין האדם משיג הכלים האלו אלא ע"י עזרה מלמעלה. וזה נקרא, "אור המתלבש בכלי", היינו בהרצון לכח הזה.

וזהו כמו שכתוב (תהילים קכ"ז), "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו". שפירושו, "אם ה' לא יבנה בית", היינו שהלב יהיה בנין דקדושה. "שוא עמלו", היגיעה היא בחנם. "בוניו בו", כלומר אלו שרוצים לבנות בנין דקדושה, צריכים לדעת ולהאמין שבלי עזרתו יתברך, שהוא נותן הן הכלי כנ"ל, שהוא הרצון וחשק להשפיע, והן האור, שהוא הכח שהאדם מקבל, שיכול לעשות מעשים דלהשפיע, הכל הוא הנותן, אבל האדם צריך לעשות מקודם מעשים, כלומר שלפני העבודה צריך האדם לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואח"כ הוא צריך לומר, "אם ה' לא יבנה בית, שוא עמלו בוניו בו".

וכמו שהיה קודם מתן תורה, כלומר בכדי שיוכלו עם ישראל לשמוע את התורה שנתנה בהר סיני, היתה הכנה מצד עם ישראל, שנתנה להם ענין הגבלה, ופרישה, שזה נקרא, הכנה מצד התחתון, ואח"כ יש מקום לקבלת התורה מצד ה'.

אולם בזמן הכנה, היינו מטרם שהאדם זכה לכלי הנקרא, צורך, שיהיה בידו כח לעשות, שכל המעשים יהיו בע"מ להשפיע, הצורך הזה הוא אצלו בעולה ויורד. כלומר לפעמים הוא משתוקק שה' יתן לו הכח שיהיה בידו לעשות הכל לתועלת ה', ומבקש מה' שיעזור לו. ולפעמים יש לו אח"כ ירידה, שפירושו, שאין הוא מרגיש שום צורך לעשות נחת רוח להבורא, אלא חושק אך ורק עצות ותחבולות איך למלאות עצמו עם תענוגים עבור הרצון לקבל לעצמו.

ואם בא לו בזמן הירידה מחשבה בקשר לרוחניות, שצריכים לעשות מעשים דלהשפיע, הוא מתחיל לחשוב מחשבות על הבורא, מדוע עשה הבורא כך, היינו שאסור לעבוד לתועלת עצמו, ומאי איכפת להבורא אם האדם כן עובד לתועלת עצמו.

ואז הוא מהרהר בכלל על התורה ומצות, מדוע הוא רוצה לצער אתנו, ונתן לנו חוקים שקשה לקיים אותם. אם הוא באמת אב הרחמן, למה נתן לנו לקיים מצוותיו בהרבה איסורים, וכדומה. ולפעמים בזמן עליה, הוא בא גם כן להרהר על הבורא, וכי בשביל מה נתן לנו לקיים מצות של ענין, ושמרתם את נפשותיכם.

כלומר זה שהאדם מוכרח לאכול, ולשתות, וכדומה, בשביל איזה צורך ברא ה' אותם דברים. וכי בקיום אלו דברים האדם יהיה יותר חכם, ויותר בעל יראת שמים. אם כן האדם שואל, בשביל מה צריכים כל הנאות גשמיות, היות שלא רואה שתהיה מזה תועלת רוחנית, כך האדם עולה ויורד.

היינו לפעמים הוא לא מבין בשביל מה ניתן לנו בכלל הנאות גשמיות, כיון שהוא מבין עכשיו, שעיקר תכלית האדם היא להידבק בה', אם כן תאוות גשמיות הללו לשם מה נבראו. ובזמן הירידה ממש להיפך, הוא שואל לעצמו, מדוע נאסרו לנו הרבה דברים. ובאופן כללי, מדוע נאסר לנו לעבוד לתועלת עצמו, רק שאנו כאילו מוכרחים לעבוד לתועלת ה'. ואם לא, אנו מוכרחים לסבול בעולם הזה ובעוה"ב.

וזהו סדר העבודה בזמן הכנה. זאת אומרת, מטרם שהאדם זוכה לאמונה בקביעות, הוא נמצא בכף הקלע, שזורקים את האדם מקצה אל קצה, והוא רואה שאין לו זכות בחירה. אלא מה שרוצים מלמעלה, כך עושים עמו. והוא נמצא כחומר ביד היוצר, ואין לו שום דעה על עצמו.

והאדם צריך להאמין, שכל המצבים שעוברים עליו הוא לטובתו. כלומר שדוקא על ידי עליות וירידות הוא יבוא לשלימות הנרצה, כמו שכתוב, "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה". שע"י הירידות הנקרא, בחינת מיתה, בעבודה, ומחיה, הנקרא, בחינת עליה, בעבודה, שדוקא ע"י זה יצמיח ישועה, היינו שהאדם יגיע לשלימותו.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, בשביל מה צריכים למנות את ישראל בכלל. זאת אומרת, מי צריך לדעת את המנין, בו בעת שענין מנין זהו דבר מסוכן, כמו שכתוב, שאין הברכה שורה על דבר שבמנין. והתיקון, שניתן להם לתת הכופר, מה זה משנה. סוף כל סוף יודעים את המנין של ישראל. וכמו כן מה שנותנים ברכה מתחילה וברכה בסוף המנין, מה מוסיף לנו זה.

ובדרך עבודה, שמדברים הכל באדם אחד, צריכים לדעת, מהו מנין של ישראל. אלא כנ"ל, שדרך העבודה להגיע לשמה, היינו להשפיע, מתחילים בקו ימין הנקרא, שלימות, שזה נקרא, שהוא איש שהברכה שורה עליו. ומבחינה זו האדם צריך לקבל שמחה, ולתת שבח והודיה לה' על מה שזיכה אותו עם קצת אחיזה בקדושה, לא חשוב כמה שיש לו, היות שהוא יודע, שגם זה לא מגיע לו.

וזה נקרא, שהוא מסתפק במועט. אל כן אין לו מה למנותו, לראות כמה בחינות יש לו מבחינת ישראל, היינו כמה אחוזים מעבודתו הוא יכול לומר שזה ישר-אל, שפירוש, כמה כח הוא מוכן לתת עבור הקדושה שנקראת, שם שמים, את זה לא מעניין בכלל, כי הוא אומר, מה שיש לי קצת אחיזה בתו"מ, זהו חשוב מכל התענוגים שישנם בעולם.

ואין לשאול על זה, אם כן מדוע אם זה כל כך חשוב, מדוע הוא מסתפק במועט. על זה הוא משיב לעצמו, בטח אין לי זכיה שהקב"ה יתן לי חלק יותר גדול מכפי שיש לי, ורק אני רואה שיש אנשים שגם זה אין להם. נמצא, שהוא איש שהברכה מצויה אצלו, היות שיש לו עם מה לשמוח. והוא רואה, ששאר אנשים עליזים ושמחים משטויות.

וה' נתן לו שכל ובינה להבין שיש לו לשמוח עם ה'. זה נקרא, שמטרם שהוא הולך למנות את בחינת ישר-אל שבקרבו, היינו מה שיש לו בפנימיות הלב, מברכים תחילה את ישראל. כלומר שהוא אומר, שהבחינת ישראל שבו הוא מבורך, כנ"ל, שיש לו עם מה לשמוח היות שהברכה מצויה אצלו, והוא מסתפק במועט, במה שיש לו.

ואח"כ מונין את ישראל, היינו שעובר לבחינת שמאל, ומתחיל לעשות חשבון נפש, כמה תורה יש לו, וכמה יראת שמים יש לו. אז הוא רואה שהוא מלא חסרונות, ואז יכול להיות בחינת נגף, היינו שיכול לבוא לידי יאוש ולברוח מן המערכה. ולומר, שאין עבודה זו דלהשפיע בשבילו, ולכנס בבחינת עבודה דקו אחד כבר אין הוא מסוגל, כי כבר אינו יכול לרמאות עצמו, ולומר שזהו עבודה אמיתית, היות שכבר שמאל אומר לו כל פעם, מהי נקראת, עבודה של אמת.

וזהו פירוש, שדבר שבמנין אינו שורה בו ברכה, כי תמיד יש בו חסרונות, כמו שכתוב, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". נמצא, לפי הכלל, בדבר שיש חסרון, יש אחיזה לקליפות, שפירושו, שהקליפה מראה לו שזה לא בשבילו. נמצא, עם טענות כאלו היא הורגת אותו. כלומר שעד כמה שהיה לו משהו ברוחניות, היא מוציאה ממנו, ונשאר בבחינת, "רשעים בחייהם נקראים מתים".

וזה שכתוב, שכל דבר שבמנין אין שורה שם ברכה. כי הוא רואה תמיד חסרונות, ובכל חסרון יש אחיזה לקליפות. זה נקרא, בחינת נגף. וזה שכתוב, "ולא יהיה בהם נגף, בפקוד אותם", היינו שע"י הכופר לא תהיה בחינת מיתה בגלל המנין, שפירושו כנ"ל, שבשעה שעובדים בבחינת קו שמאל, כלומר אף על פי שהולכים בקו שמאל, ויכול להיות נגף, אבל ע"י הכופר לא יהיה בהם נגף.

לכן ניתנה עצה, בכדי שלא יהיה ניכר החסרון להקליפות, "ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם". כלומר שלא יסתכלו על החסרונות מה שהם מוצאים, בזמן שאדם עושה חשבון, כמה אחוזים הם נכללים בבחינת ישראל.

אלא שיעשו חשבון, כמה תיקונים הם צריכים לעשות בכדי שיהיה להם כופר נפש לה'. זאת אומרת, שלא יסתכלו על החסרונות, אלא על תיקון החסרונות, שע"י זה הנפש שלהם שהיה בקליפות, יצא מהם וידבק בה', שזה נקרא, "ונתנו איש כופר נפשו", שיספרו את התיקונים מה שהם צריכים לעשות. וממילא אין הם רואים אלא תיקונים, כמו שאמרו חז"ל (יבמות ל"ח), "שטר העומד לגבות, כגבוי דמי". נמצא, שבזמן שמסתכלים על התיקונים, הרי הוא כאילו כבר תיקן אותם, ואין כאן מקום חסרון.

וזה שכתוב, "זה יתנו כל העובר על הפקודים". שיש לפרש, בזמן שרואים החסרונות שנקרא, "עובר על הפקודים". "מחצית השקל", שענין מחצית, פירושה, כמו שכתוב (פרי חכם ח"ב, דף ע"ח), וזה לשונו, "כי תפלה עשתה מחצה. ודרך המתפלל על עצמו, שאין לו שלימות זולת המחצה, כי השלם אין לו על מה להתפלל. על כן הזהירו אותנו חז"ל, שלא לעבוד ע"מ לקבל פרס, אלא לשלמות".

שפירושו, שהאדם, מה שנותן נבחן לחצי, היינו הכלי, שהוא רצון לקבל לעצמו שנתרחק מה', וצריכים להתפלל שהכלי הזה יתחבר להבורא, שהוא נקרא, האור. וכשהאור מאיר בכלי, זה נקרא, שלימות. וזה פירוש, "תפלה עושה מחצה", שענין מחצה, פירושו, הכלי , כי "אין אור בלי כלי". לכן כשהוא מתפלל, ומרגיש חסרונו, אז יש מקום למילוי החסרון. נמצא, זה שכתוב, "זה יתנו", היינו הכלי שהוא מחצית, המכונה, "אתערותא דלתתא", כנ"ל, שהתפלה על החסרון זהו כבר נקרא, תיקון.

וזה על דרך משל. איש אחד נתן להוציא את הכתמים שישנו על המעיל שלו. ואומר לבעל המכבסה, אני סופר לך את המנין של התיקונים, מה שאתה צריך לתקן, בכדי שאני אדע כמה לשלם לך.

והוא מבקש מבעל המכבסה, שיתקן ולהוציא את הכתמים. ואז לא שייך לומר, שהאדם יבוא לידי יאוש, בזמן שהוא רואה שיש לו הרבה כתמים, היות שהוא לא סופר את הכתמים, בכדי שיראה כמה חסרונות שיש לו בהמעיל שלו, אלא מה הוא סופר כמה תיקונים הוא צריך לעשות.

נמצא, שהוא לא חושב עכשיו על חסרונו, אלא חושב עכשיו על התיקונים. וממילא לא שייך לומר, שיהיה בהם (בכתמים) נגף, היינו שיברח מהמערכה, ויגיד, שהעבודה של דרך אמת, זה לא שייך אליו. נמצא, שתיקון גדול הוא שסופרים את הכופר ולא את החסרונות שיש באנשים. וזהו כמו שאמרו חז"ל, "שטר העומד לגבות כגבוי דמי". כלומר כשעוסקים בבחינת התיקונים, הרי הוא כאילו כבר היה מתוקן, מטעם שהוא מסתכל עתה על התיקונים ולא על החסרונות.

ונוסף על תיקון הכופר הנ"ל, הנקרא, "כופר נפשו לה'", היינו שמדברים מבחינת התיקונים, שיהיה דבקות בה' צריכים לתת ברכה לפני המנין. שפירוש, שצריכים ללכת בקו ימין הנקרא, ברכה, כנ"ל, שהוא איש שלא חסר לו כלום. ואח"כ עוברים לבחינת שמאל הנקרא, מנין, כנ"ל. ואח"כ שוב עוברים לבחינת ימין הנקרא, ברכה. וזה שכתוב, "שע"י הברכה בתחילה ובסוף אז המנין יתקיים, ולא יהיה בהם נגף, אלא ע"י זה הם יבואו לשלימות אמיתית.