מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ב

1988/89 - מאמר 32

הזה"ק (בלק דף י"ח ובהסולם אות מ"ג) כתוב שם וזה לשונו "החכם עיניו בראשו. שואל, וכי באיזה מקום הן עיניו של אדם. אולי הן בגופו או בזרועו, שהשמיענו החכם יותר מכל העולם. אלא שלמדנו, לא ילך אדם ד' אמות בגילוי ראש. מהו הטעם. הוא משום שהשכינה שורה על ראשו. וכל חכם עיניו ודבריו הם בראשו. דהיינו, באותה השורה. ועומדת על ראשו, שהיא השכינה. וכשעיניו שם, בראשו, שהיא השכינה, ידע שאותו האור, הדולק על ראשו, צריך לשמן, משום שגופו של אדם הוא הפתילה, והאור דולק למעלה בפתילה. ושלמה המלך צווח ואמר, ושמן על ראשך לא יחסר. כי האור שבראשו צריך לשמן. והוא המעשים טובים. ועל זה אומר, החכם עיניו בראשו. ולא במקום אחר", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מדוע אם הבורא רוצה לתת אור ה' להאדם, האדם צריך למעשים טובים, כדוגמת השמן. כלומר, כמה שמן שיש בהפתילה, בשיעור הזה מאיר הנר. כלומר, שאנו רואים בגשמיות, שאין הפתילה יכולה להאיר, אלא לפי שמן שיש בה. אבל מה זה נוגע לרוחניות. מדוע כשחסרים מעשים טובים אין הקב"ה יכול לתת להאדם, שהאור לא יפסק ממנו. הלא זה שהבורא נותן אור להאדם, הוא מסיבת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. אם כן בשביל מה צריך הבורא שהתחתון יתן לו מעשים טובים.

ובכדי להבין מה ששאלנו, אם ברצונו יתברך לתת טוב ועונג לנבראים, בשביל מה צריך שהנבראים יתנו לו שמן. התשובה היא, כידוע, שבכדי שתהיה שלימות פעולותיו, היה ענין העלם והסתר, שלא יהיה ניכר את השגחתו יתברך בהשגחה גלויה. אלא רק לאחר שהנבראים יתקנו את הכלים שלהם מרצון לקבל לעצמו, אלא שיהיו בבחינת השתוות הצורה, הנקרא "רצון להשפיע", שע"י זה יתוקן ענין הבושה, שבא מצד הופכיות הצורה מהמשפיע.

לפי זה יוצא, הגם שמצד המשפיע אין הפסק שפע, אלא כמו שכתוב "אני הויה לא שניתי", אולם מצד התיקון, שנעשה אצל מקבל הראשון, המכונה "מלכות דאין סוף", נמשך התיקון הזה, שכל זמן שאין התחתון מסוגל לקבל הכל בע"מ להשפיע, נפסק האור מלהאיר להתחתון. לכן בכדי שהאור יאיר על ראשו של אדם, צריכים לעשות מעשים טובים, היינו מעשים של השפעה, שזה יביא להאדם לעשות הכל בע"מ להשפיע, אז יהיה מקום להאור שישרה בקביעות.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "החכם, עיניו בראשו", שענין "חכם", אמר אאמו"ר זצ"ל, שמי שרוצה להיות חכם, כבר נקרא חכם. ולפי זה יהיה הפירוש, שמי שרוצה להיות חכם, צריך להסתכל בראשו, היינו שצריך להאמין, ששכינה על ראשו, שמסיבה זו אמרו חז"ל "אסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש", שזה ביארנו, ש"ראשו של אדם" נקרא השכל של אדם, והשכל אסור להיות מגולה, שפירושו, שצריך לכסות את השכל והדעת, כאילו אין לו דעת, וללכת למעלה מהדעת, שדוקא למעלה מהדעת הוא מסוגל לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, שבאופן כזה האדם יכול לזכות, שירגיש, שהשכינה היא מעל ראשו, היינו למעלה מהדעת, שע"י זה הוא יבוא לידי הרגשה.

וזה כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל, בזמן שהאדם בא לידי הרגשה, שהוא עכשיו בבחינת עליה, אל יאמר, עכשיו איני צריך להאמין, שהשגחתו יתברך היא בטוב ומטיב, מטעם כי עכשיו אני מרגיש שהוא כך. נמצא, שהוא שוב נכנס בתוך הדעת, אז הוא תיכף נופל ממדרגתו, היות שהוא פגם בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ואומר, שעכשיו אני כבר לא צריך ללכת בלמעלה מהדעת.

וזה נקרא, ששוב נופל לתוך אהבה עצמית, שעל בחינה זו היה צמצום והסתר, וממילא נסתלק האור ממנו ונשאר בחושך. וזה שאומר "כשעיניו בראשו", היינו שמסתכל על בחינת מלכות שמים שיש בראשו, שהוא דוקא שאינו בגילוי ראש, אלא שמכוסה. והוא הולך למעלה מהדעת. וזה נקרא "מעשים טובים". ומהי המעשה טוב, זה שהוא מכסה את ראשו, בזה שהוא הולך למעלה מהדעת.

נמצא, שגופו של אדם הוא הפתילה, שצריכה להאור שבראשו. והאור מאיר כל זמן שיש לו שמן. ובו בעת שאין לו שמן, האור מסתלק מהפתילה. כנ"ל, ש"שמן" נקרא מעשים טובים. כלומר, "כל זמן שהוא מוסיף שמן, הנר דולק", היינו שכל זמן שהוא "מכסה את ראשו", היינו הרגשה שלו, שפירושו, שאין הוא מקבל את העליה הזו, מה שיש לו עכשיו הרגשה של האור בתוך הדעת, בתור סמיכה.

זאת אומרת, שעתה יש לו כבר על מה לבסס את המלכות שמים שלו. נמצא, שעכשיו כבר אין לו "שמן", היינו מעשים טובים, המכונה "למעלה מהדעת". וממילא "הפתילה נכבית מחוסר שמן". וזה הוא הפירוש מה ששאלנו, מהו ששמן נקרא מעשים טובים.

והתשובה היא, כנ"ל, שמעשים טובים הם כדוגמת שמן בפתילה. שבזמן שאזל השמן האור נפסק. כמו כן בזמן שנפסקים המעשים טובים כנ"ל, האור נסתלק ויורד שוב למקום השפלות.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שהוא בא במצב של עליה, היינו שיש לו הרגשה, שכדאי לעבוד הכל בע"מ לעשות נחת רוח ליוצרו, אל יגיד, שעתה יש לי כבר בסיס על מה שאני אבנה את המלכות שמים, מטעם שעכשיו אני כבר לא צריך ללכת למעלה מהדעת. אלא שיאמר, עכשיו אני רואה, שאני צריך ללכת דוקא למעלה מהדעת. וראיה לזה הוא, שדוקא ע"י זה שאני הולך למעלה מהדעת, הקב"ה מקרב אותי ואוהב אותי. מאיפוא אני יודע שהקב"ה אוהב אותי.

על זה אמר אאמו"ר זצ"ל כלל, שאם יש להאדם אהבת ה', עליו לדעת, שזה הוא משום שה' אוהב אותו, כמו שכתוב "ה' צלך". לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק למעלה מהדעת, שבאופן כזה אני רואה, שה' מקרב אותי. נמצא, שאין הוא מקבל את העליה בתור בסיס, ללכת על זה שיש לו עכשיו הרגשה, לכן הוא רוצה להיות עובד ה'. אלא שהוא מקבל את העליה הזו בתור הוכחה, שדרך ה' היא דוקא בדרך של למעלה מהדעת, והוא ישתדל מהיום והלאה רק ללכת למעלה מהדעת.

ובהאמור נבין מה שאומר הזה"ק (בלק דף כ"ח ובהסולם אות ע"א) וזה לשונו "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה', הוא נאמר על עומר התנופה. מה תנופה, אי משום שהניף אותה הכהן למעלה, היא תנופה. מה זה נוגע לנו, אם הניף אם מוריד. תנופה, שאמרנו, פירושה תנו - פה, שהם אותיות תנופה. והסוד שלו הוא, תנו כבוד לה' אלקיכם, כי פה הוא כבוד, דהיינו מלכות, שנקראת כבוד, שצריכים לתת אותה אל הקב"ה. ועל כן אנו צריכים להרימה למעלה, כי אין שבח למלך העליון, ז"א, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה, שהוא המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד. וזה הוא תנו-פה, תנו כבוד. והוא ודאי הרמה, דהיינו להעלות המלכות לז"א".

זאת אומרת, שענין תנופה מרמז לנו על ענין עבודה, כלומר הגם שפשטות הכתוב הוא, שצריכים להרים את עומר, כמו שכתוב "עומר התנופה", אולם הזה"ק שואל, מה זה בא ללמדנו בעבודה. על זה מפרש, שאנו צריכים להרים המלכות לה', ש"פה" נקרא מלכות, ו"פה" נקרא כבוד, כמו שכתוב "תנו כבוד לה' אלקיכם", שאנו צריכים לתת את הפה, שהוא המלכות, לה'.

ויש להבין, מה הפירוש שצריכים לתת את המלכות לה'. וכמו כן מה הפירוש, שיתנו פה, היינו כבוד, לה'. אלא כשאנו מדברים בענין קיום תו"מ בדרך פרט, היינו בע"מ להגיע ע"י זה לדביקות ה', שהוא ענין השתוות הצורה, כלומר לוותר על תועלת עצמו ולעבוד רק מה שהוא לתועלת ה', עבודה זו נקראת "שכינתא בעפרא" או "שכינתא בגלותא".

כלומר בזמן שהאדם עובד לתועלת עצמו, היינו בכדי לקבל שכר תמורת עבודתו, אז יש להאדם חומרי דלק לעבודה, מטעם שהאדם מסתכל על השכר. מה שאם כן כשהאדם רוצה לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס, אז הגוף שואל, מה העבודה הזאת לכם. לכן אז עבודה זו היא אצלו טעם עפר. והגם שהוא מתגבר ומקיים את תו"מ, אבל הוא עובד עם טרחא גדולה, היות שהגוף אינו נהנה מזה.

ולהפך, אם האדם אומר להגוף, אם אתה שואל אותי, בשביל מה אני מקיים תו"מ, האדם צריך להגיד, היות שאני עד עכשיו הייתי עובד בשבילך. ועכשיו באתי לידי הכרה, שצריכים לעבוד לתועלת ה'. והיות שאני לא יכול להילחם, שאתה יותר חזק ממנו, כמו שכתוב "וגאלו מיד חזק ממנו", לכן אני רוצה לקיים תו"מ, ואני מאמין בחז"ל, שאמרו "המאור שבה מחזירו למוטב", שע"י קיום תו"מ אני אוכל להתגבר עליך. לכן אני מבקש ממך, שאל תפריע לי, כי אחרת אין אני יכול לבטל אותך.

ובטח, מה הגוף עונה לו על זה. הלא ידוע הכלל "הבא להרגך, השכם והרגו". מובן מאליו שהגוף, מה שביכולתו לעשות הוא עושה, הוא מביא לו הרבה מחשבות רעות, עד כדי כך, שאין ביכולתו להתגבר עליו. ואז האדם רואה, שהוא מצד עצמו אינו יכול להתגבר. ומה אז על האדם מוטל לעשות. אין לו עצה אחרת, אלא להאמין בחז"ל, שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו". זאת אומרת, שהוא צריך אז להתפלל לה', שיתן לו עזרה מלמעלה, שכן יהיה לו כח לנצח גופו.

ועל מה האדם צריך לבקש אז עזרה, שה' יעזור לו. אין בידו לנצח את הרע שבו, המכונה "רצון לקבל לתועלת עצמו", מטעם שכינתא בעפרא. כלומר, היות שיש כלל בהטבע, שהקטן מתבטל נגד הגדול, כנר בפני אבוקה. לכן, זה שאין האדם מסוגל לעבוד לתועלת ה', הוא מפני שאין המלך חשוב בעיניו, שזה נקרא "שכינתא בעפרא".

נמצא, שהוא מבקש מה', שיקום השכינה מעפר. כלומר, שהשכינה נקראת "מלכות שמים", שאין לה ערך וחשיבות אלא כמו עפר. וזה הוא כמו שאומרים בברכת המזון "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", ש"סוכת דוד" פירושו מלכות שמים, שהיא שוכנת בעפר. ומבקשים מה', שיקום את המלכות, היינו שאנחנו נוכל לראות את חשיבותה, ולא כמו שנראה לעינינו, שהיא בעפרא, ולכן אין ביכולתנו לבטל הרע שבנו.

מה שאם כן אם היה מגולה הכבוד שמים, היה הגוף מתבטל, כנר בפני אבוקה. וזה הוא שאנו אומרים בתפלת מוסף "ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", שפירושו, שבגלל החטאים, הנקראים "כלים דקבלה", "נתרחקנו מעל אדמתנו". "אדמה" פירושו מלשון "אדמה לעליון", היינו דומה לעליון, שגם התחתון רוצה להיות בבחינת רצון להשפיע, כמו העליון. ונתרחק מזה, כי הוא רוצה רק להיות מקבל לעצמו. ולכן אנו מבקשים מה' ואומרים "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה". זאת אומרת, שע"י זה שהקב"ה יגלה לנו את כבודו, היינו שיקום שכינתא מעפרא, ושהמלכות תהיה בכבוד, אז תהיה לנו את האפשרות לבטל את הרצון לקבל שלנו, מצד הכלל ש"הקטן מתבטל לפני הגדול".

אולם כאן מתעוררת השאלה, בשביל מה אנו צריכים לבקש מה', שהוא יקום את המלכות מעפר. מדוע הוא בעצמו לא מראה את חשיבותה של המלכות, אלא הוא עשה שבעינינו נראה לנו, שהיא מונחת בעפר.

והתשובה היא כנ"ל, שאם היה מגולה את כבוד המלכות, אז לא היה לנו מקום לעשות בחירה, אלא הכל היה נכנס בכלים דקבלה, ולא היה שום אפשרות לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו. מה שאם כן שיש הסתרה על מלכות שמים, וצריכים לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, אז נשרש בהאדם, שיש איסור בקבלת שפע בכלים דקבלה. לכן האדם מתחיל לעבוד שלא ע"מ לקבל שכר, אלא מטעם כבוד המלך. לכן הוא מבקש מה', שלא יסתיר עצמו מהתחתונים, אלא "גלה כבוד מלכותך עלינו", בכדי שיהיה לנו הכח לבטל עצמנו, ושנוכל לעבוד רק מטעם כבוד המלך.

ובהאמור נבין את ענין "תנופה", שאומר, שפירושו תנו - פה, שיש לפרש, מהו שהנבראים צריכים לתת פה לה', שהיא המלכות. שהכוונה היא, שהתחתונים צריכים לקבל על עצמם מלכות שמים, שזה נקרא, שצריכים להרים את המלכות, שהיא מונחת בעפר. ולומר, שהיא לא בחינת שפלות ומונחת בעפר, אלא מקומה היא בשמים. וזה נקרא "מלכות שמים", שזה נקרא, שמרימים אותה מעפר ושמים אותה חזרה למקומה, שהוא מקומה החשוב, היינו בשמים, שאז מלכות נקראת "פה".

וזה שאומר "תנו כבוד לה' אלקיכם, כי פה הוא כבוד, כי אין שבח למלך העליון, אלא כשישראל מתקנים הכבוד הזה, שהוא המלכות, ונותנים אותה למלך הכבוד".

שהפירוש הוא כנ"ל, שכל עבודתינו היא, שאנו צריכים לכוון בכל מעשים שאנו עושים, "לאקמא שכינתא מעפרא". היינו להרים המלכות. כלומר, מה שאנו מקבלים עלינו מלכות שמים, שתהיה מכובדת, ושאנו נבין מעלתה, ושכדאי לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו.

אולם עבודה זו היא עבודה קשה, מסיבת שהיא נגד הטבע. לכן עבודה זו גורמת לנו הרבה עליות וירידות, עד שלפעמים האדם בא לידי יאוש, והוא אומר, שהעבודה זו אינה בשבילו, והוא רוצה לברוח מהמערכה, היות שהוא לא רואה שום התקדמות בעבודה. ולא עוד, אלא הוא רואה, שהוא הלך אחורה ולא קדימה. היינו שהוא רואה, שעתה הוא יותר משוקע באהבה עצמית, מה שאם כן מטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, לא היה כל כך מגושם.

נמצא, שעתה הוא רואה, שיש לו יותר רע. אז באמת נשאלת השאלה, מהי האמת. כלומר, האם כל היגיעה, שנתן בעבודה איך להגיע לאהבת ה', היתה היגיעה בחנם, ללא שום תועלת. אלא לפי הכלל מה שאמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו חציה חייב וחציה זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות", אם כן נשאלת השאלה, לאחר שהכריע עצמו לכף זכות, איך הוא יכול לראות עכשיו חציה חייב וחציה זכאי, הלא הוא עכשיו רובו זכאי.

אלא שיש לתרץ לפי מה שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ומדוע נותנים לו יצר הרע יותר גדול. והתשובה היא, היות שכל פעם אדם מכריע איזה רע, והרע נכנס להקדושה, נותנים לו מנה של רע יותר גדולה, בכדי לתקנו. נמצא, שעתה, לאחר שהכריע את הרע הקודם, נותנים לו רע מחדש, בשיעור יותר גדול. היינו, לפי גודל הטוב כך נותנים לו שיעור מהרע. נמצא לפי הכלל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", נמצא שתמיד הטוב והרע הם במשקל אחד. נמצא לפי זה, שענין הכרת הרע לא ניכר אלא לפי ערך שאדם השיג טוב, בשיעור הזה מתגלה אצלו הרע.

נמצא לפי זה, שמי שיש לו רק קצת טוב, ממילא אין לו אלא קצת רע, כי אחרת לא יהיה מאוזן ולא יהיה בידו לעשות בחירה, כי הרע יהיה יותר מהטוב. לכן אין מגלים לאדם את הרע שבקרבו, אלא לפי הטוב שיש לו. נמצא אז, שתמיד האדם במצב של חציה טוב וחציה רע.

נמצא, שע"י ירידות ועליות מתתקן הרע לאט לאט. ועל האדם תמיד לזכור ולהאמין מה שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". אלא שהאדם צריך לתת אתערותא דלתתא, ואז הוא זוכה ל" פה דקדושה", כנ"ל "תנו פה, תנו כבוד לה' אלקיכם".