מהו, מי שאין לו בנים, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ל"ה

1988/89 - מאמר 35

חז"ל (במסכת נדרים, ס"ד) אמרו "כל אדם, שאין לו בנים, חשוב כמת".

הזה"ק (פנחס דף ל"ב, ובהסולם אות צ"ב) וזה לשונו "מה אדם בלי בנים נקרא עקר, ואשתו נקראת עקרה, אף כך תורה בלי מצות נקראת התורה עקרה. ומשום זה למדנו, לא המדרש עיקר, אלא המעשה", עד כאן לשונו. ובזה"ק (אות צ"א) אומר וזה לשונו "כי התורה נקראת עץ, זה שכתוב, עץ חיים הוא למחזיקים בה. ואדם הוא עץ, שכתוב, כי האדם עץ השדה. והמצות שבתורה דומות לפירות". היינו, היות שהתורה והאדם נקראים "עץ", לכן כמו שהעץ אינו עושה פירות, דומה לעקר, שאינו מוליד שום דבר, כך האדם והתורה נקראים עקרים, אם אין להם בנים.

ויש להבין, בשלמא האדם והעץ שאינם מולידים, הם נקראים "עקר", יכולים להבין. אבל מדוע כשהאדם לומד תורה, ואינו מקיים מצות התורה, התורה נקראת "עקרה". כלומר, מה התורה אשמה, בזה שהאדם לא רוצה לקיים את המצות שבתורה. ועל זה מביא מה שאמרו חז"ל "גדול המדרש שמביא לידי מעשה". משמע מזה, שהתורה צריכה להביא לידי מעשה, ואם אינה מביאה, כאילו התורה אשמה בזה שהיא לא מביאה לידי מעשה. לכן כאילו אינו החסרון נופל על האדם, אלא על התורה. היתכן דבר זה.

בכדי להבין הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של תורה ומצות, מה שהקב"ה נתן לנו, ועל זה אנו מברכים אותו, בעבור המתנה זו, כמו שאנו אומרים "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו". וענין התורה מובן לנו גם כן בב' אופנים, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר, מראות הסולם, דף רמ"ב) וזה לשונו "המצות שבתורה נקרא בלשון הזהר בשם פקודין, ונקרא אמנם גם בשם תרי"ג עיטין. וההפרש ביניהם הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת הכנה אל הדבר נקרא אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים. ועל דרך זה יש בתורה ומצות בחינת נעשה ובחינת נשמע. וכשמקיימין תורה ומצות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראים המצות בשם תרי"ג עיטין, והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינת פקודין והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, והוא בחינת הפנים של המצות".

אולם יש לדעת ולהבין בכלל את ענין תורה ומצות. מה שייכת שם בחינת עשיה, ומהי בחינת שמיעה. כלומר, אם שמיעה היא העיקר, ולאיזה צורך האדם צריך להתחיל את סדר העבודה בבחינת עושי דברו, הנקרא בחינת "אחור", ולמה לא מתחילים תיכף בבחינת הפנים, שנקרא "פקודין". עבודה זו כאילו נראה שהיא עבודה שלא לצורך.

ידוע, שיש לפנינו ב' ענינים, שהם מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. מטרת הבריאה היא, שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו ממנו יתברך טוב ועונג, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון לקבל תענוג. והכלי הזה, שהוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, בכדי להרגיע את ההשתוקקות שיש בהנבראים, הכלי הזה בא מצד הבורא, היות שהוא ברא זה למטרתו, כי בלי השתוקקות להדבר לא יכולים להנות מזה. כידוע, כי כל התענוג מאיזה דבר, אין האדם יכול לקבל ממנו הנאה, אלא לפי ההשתוקקות להדבר. כי זוהי מידת גודל הנאה. ולא חשוב למה שהאדם משתוקק, אלא ההשתוקקות להדבר מחשיבה את הדבר.

לכן הכלי הזה, שבא מצד הבורא, יש לו שלימות. היינו שבכל מקום שהאדם רואה, שהוא יכול להוציא מהדבר תענוג, תיכף הוא עושה כל מה שביכולתו, בכדי להשיג את התענוג. מה שאם כן, הכלי מה שהנבראים צריכים לעשות, שהוא בהפכיות הצורה להכלי של הבורא, זה קשה מאוד לעשות, מטעם שהוא נגד תכונת הכלי, מה שהבורא עשה. והכלי הזה אין בידי אדם לעשות, כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו".

וכאן נשאלת שאלה, אם אין האדם יכול להתגבר עליו, אם כן מה מוטל על האדם לעשות, אם רק הבורא יכול לתת ההתגברות על היצה"ר. תשובה: האדם צריך להתחיל בההתגברות, היינו שהאדם צריך לראות, שיהיה לו רצון לנצח את היצה"ר. כי אם אין להאדם רצון לנצח אותו, איך יכולים לתת לו עזרה. כי "עזרה" פירושו, שהאדם רוצה איזה דבר, וקשה להשיג את הדבר, אז שייך לומר, שעוזרים לו להשיג, מה שהוא רוצה. אבל בזמן שהאדם לא רוצה, איך שייך לומר, שעוזרים לו להשיג דבר, שמביאו לו יסורים. כי "עזרה" שייך לומר, שנותנים לאדם עזרה, שיהנה. ולא שנותנים לאדם עזרה, שיסבול יסורים.

לכן מוטל על האדם, אם הוא רוצה באמת להכנס לעבודת ה' בבחינת עבודה לשמה, שהוא בע"מ להשפיע, שירצה לעשות הכל לשם שמים, כשהאדם רוצה באמת לעבוד לשם שמים, אז מתחיל הגוף להראות את כוחו, שהוא רוצה דוקא שהאדם יעשה הכל לתועלת עצמו, ומתנגד בכל כוחו לעבודה זו, ומביא לו כל טענת מרגלים, שהצדק עמו. ואז, אם יבוא מי שהוא ויתן לו עזרה, האדם הזה יהיה שבע רצון מהעזרה זו, ויתן לו רב תודות עבור העזרה. אז שייך לומר, שהוא מקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". מה שאם כן אם האדם לא התחיל בעבודה זו, אז חסר כאן ב' דברים:

א) הוא חושב שאינו צריך לעזרה, שבטח זה הוא בידו לעשות אם הוא רוצה, שהוא גבר. אם כן, אין לו צורך לעזרה. נמצא, שאין לו כלי להאור.

ב) אם הוא לא השקיע כוחות להגיע לבחינת "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", אין הוא רוצה בכלל שיתנו לו את הכח "שלא לעבוד לתועלת עצמו אלא לתועלת ה'". אלא הוא כן רוצה לעבוד לתועלת עצמו. ואם הוא שומע, שעל ידי קיום תורה ומצות לא יהיה מזה משהו לתועלת עצמו, זה נחשב לו לקללה ולא לברכה.

ולסיבה זו מוכרח להתחיל בעבודה זו מכוחות עצמו. ואז לאט לאט הוא מקבל רצון, שכדאי לעבוד לשם שמים, ומתחיל אצלו הסדר של עליות וירידות. כלומר, פעם הוא רואה שכדאי לעבוד לשם שמים, ופעם הוא נכנע לטענת הגוף, ששואל "מה העבודה הזאת לכם", לעבוד לשם שמים. וע"י העליות וירידות הוא מתחיל להבין, מה היא התועלת, שיזכה לעבוד בע"מ להשפיע, ומה הוא מפסיד, אם הוא אינו יכול לצאת מאהבה עצמית.

וכשהאדם מתגבר, ואינו בורח מהמערכה, אלא שהוא מתגבר ומרבה בתפלה, שה' יעזור לו, שיתנו לו העזרה הדרושה בכדי שיהיה בידו לצאת משליטת המקבל לעצמו, אז צריך להתגברות גדולה, להאמין שה' יתן עזרה. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שכל מה שהוא רואה, שיותר קשה לצאת משליטת המקבל, ורואה שכל פעם הוא מתחיל לראות, איך שהרע שלו יותר גרוע מאחרים, אז עליו לומר, שבטח ה' יעזור לי עכשיו, מטעם כי עכשיו אני כבר באתי לדעת האמת, שבלי עזרת ה' אין שום אפשרות.

כי כל מה שהוא חשב לעשות מעשים, שיעזרו לו לצאת משליטת המקבל, לא עזר לו, אלא אדרבה, המקבל נעשה יותר חזק, ומראה התנגדות יותר גדולה להעבודה דע"מ להשפיע. אז האדם צריך להתגבר, ולא להיכנע לעצת מרגלים, רק להתגבר למעלה מהדעת, שה' יעזור, כמו שהבטיחו לנו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

אולם מאיפוא האדם יכול לקבל כח התגברות, שיוכל להאמין באמונת חכמים. אין זה אלא מכח התורה, כמו שאמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". היינו שע"י התורה הוא מקבל כח להתגבר בזמן המלחמה, היינו בזמן שהוא צריך לרכוש כלים דחושך, שיהיה לו אח"כ ההבחנה "כיתרון האור מתוך החושך". נמצא, שהתורה מפרנסת אותו בזמן העבודה, עד שה' יודע, שכבר יש לו כלים, שיהיו מוכשרים לקבל האור, אז הוא זוכה לבחינת "תרי"ג פקודין".

אולם בזמן העבודה, שיש לו עוד בחינת מרגלים, התו"מ נקראים בשם "תרי"ג עיטין". היינו תרי"ג עצות איך להינצל מהמרגלים. לכן כשהאדם עוסק בתו"מ, האדם צריך לכוון, שהוא רוצה שכר עבור עבודתו, שהוא כח להילחם עם המרגלים.

נמצא, שהוא רוצה, שהתורה יתן לו את השכר הזה. ואם אינו מקבל את הכח הזה, התורה דומה לאילן שאינו עושה פירות, ולאדם, שאין לו בנים. כלומר, שהתורה לא הולידה לו את הבנים, שהם כוחות להילחם עם המרגלים. ובזמן שהתורה נותן לו הכח הזה, זה נקרא "אילן עושה פירות", ודומה לאדם שיש לו בנים.

ובזה נבין מה ששאלנו, מדוע האדם דומה לעץ. הכוונה היא, ששניהם צריכים לתת פירות. וכמו בכדי שהאילן יתן פירות, צריך לתת להאילן מה שדרוש לו, שנקרא "עבודת הכרם", כמו כן האדם צריך לתת לעצמו את המזונות, מה שדרוש להאדם בכדי שתהיה לו היכולת להגיע לשלימות המטרה, הנקראת בחינת "תרי"ג פקודין". היינו שיקיים תו"מ על הכוונה, שהמאור שבה יחזירו למוטב. כלומר, שצריכים לבחינת עשיה, היינו לעשות מבחינת הרצון לקבל לעצמו, שזהו כלי המעשה של אדם, לכלים דהשפעה, שזה נקרא "להפוך את הכלים דקבלה לכלים דהשפעה".

וזה נקרא "מעשה". זאת אומרת, היות אין בידי אדם לעשות עשיה הזו, אלא כמו שהבורא נתן לנו כלים דקבלה, שיתן לנו כלים דהשפעה. אולם "אין אור בלי כלי", כנ"ל, ש"אין מילוי בלי חסרון". לכן האדם צריך לעבוד ולעשות כל התחבולות שבידו, בכדי להשיג את הצורך הזה. וכפי עבודתו הוא מקבל צורך, שהבורא יעזור לו בזה. ואז הבורא נותן את הכלי מעשה האלו, הנקראים "כלים דהשפעה". וזהו ע"י התורה ומצות, משום ש"המאור שבה מחזירו למוטב".

וזה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות".כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"ברא" פירושו, דבר חדש, יש מאין, שהכוונה על הרצון לקבל, שהוא דבר חדש, כי מטרם שבראה, לא היה אז שום ענין של קבלה במציאות. נמצא, שהבורא ברא את הרצון לקבל. והנבראים צריכים לעשות ממנו רצון להשפיע. וזהו הפירוש, אשר ברא לעשות ממנו רצון להשפיע.

והגם שאין בידינו לשנות את המעשים של סדרי מעשה בראשית, אם הבורא ברא באופן, שהרצון לקבל הוא יהיה הפועל, איך אפשר לשנותו. התשובה היא, הרצון לזה מוטל על האדם שיעשה עצות, איך להגיע לזה. וזה נקרא "לעשות". והגם שאמרנו, שאין בידי אדם לעשות, אלא הבורא בעצמו צריך זה לעשות, כנ"ל, שלא יכולים לשנות סדרי בראשית, מכל מקום נקרא זה על שם אדם.

וזה יכולים להבין על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין".ושאל, הלא יהיב חכמתא לטיפשים, היה צריך לומר. והשיב, "חכם" נקרא זה שמחפש חכמה, אף על פי שאין לו עדיין. כי מי שהוא כסיל אינו מחפש חכמה, כמו שנאמר "כי לא יחפץ הכסיל בתבונה". לכן, זה שהאדם עושה תחבולות ועצות איך להשיג את הכלי השפעה, זה מכונה "עשיה", היינו כנ"ל "לעשות".

ובזה יש לפרש מה שכתוב "לא המדרש עיקר אלא המעשה". שזה מביא הזה"ק ראיה, שאם אין לו מצות אלא תורה לבד, הוא נקרא "עקר" והתורה נקראת "עקרה", משום שאין להתורה פירות, שהן מצות, ולאדם אין בנים. כי משמע מכאן, מה שאמרו חז"ל "מי שאין לו בנים חשוב כמת". וכשמדברים בעבודה יהיה הפירוש "מי שאין לו מצות, הוא נחשב לעקר", כמו שהזה"ק מדמה אותו לתורה, שאמר, עץ חיים. והאדם עץ השדה, שהפירוש הוא, שמה שהתורה נקראת עקרה, אם אין לו מצות, זה נאמר לגבי האדם, היינו שהאדם צריך לדעת, כי התורה אצלו היא בבחינת עקרה, אם התורה שלו, מה שהוא לומד, אין מביאו לידי מצות. שעל זה אומר הזה"ק "משום זה למדנו, לא המדרש עיקר אלא המעשה". לכן אם אין להתורה מצות התורה, נקראת התורה "עקרה".

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מדוע התורה נקראת "עקרה", אם אין להאדם מצות. התורה אצל האדם נקראת אצלו "עקרה", הוא מטעם ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה". כלומר, היות שאמר הקב"ה "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", שהכוונה היא, שבכדי שהאדם, יהיה בידו לנצח את הרע שבקרבו, הוא על ידי מאור התורה. נמצא, מי שלומד תורה, ואין שם לב שהתורה יביאו לו את המאור, בכדי שיהיה בידו לעשות את המעשים שלו לשם שמים, שזהו נגד היצה"ר, שהרע שבאדם רוצה דוקא לעבוד לתועלת עצמו, ולתועלת ה' הוא מתנגד בכל תוקף, ואי אפשר לנצח אותו.

ולכן נתן לנו הקב"ה עצה מכח התורה, שהתורה צריכה לתת לנו כח, היינו "על ידי המאור שבה, שמחזירו למוטב". שפירושו, שהתורה עושה מהרע שבאדם, לטוב. היינו שיש לו היכולת להשיג ע"י התורה את הכלים דהשפעה, שזהו נקרא בחינת "מעשה", כנ"ל "אשר ברא אלקים לעשות".

ובהאמור יוצא, שאם התורה אינה נותנת את הסיוע, מה שהיא צריכה לתת, זה נבחן שהתורה היא אצל האדם בחינת עקרה. והאדם, המקבל את התורה בלי הסיוע, מה שהיא צריכה לתת, נקראים שניהם, היינו האדם, והתורה של האדם, בחינת "עקרות", היינו שאינם מולידים כלום.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (נדרים פ"א) וזה לשונם "מפני מה אין מצויין תלמידי חכמים, לצאת תלמידי חכמים מבניהם, שאין מברכין בתורה תחילה". והטעם הזה מאוד קשה להבין. הלא אנו רואים, אפילו בעלי בתים פשוטים אומרים ברכת התורה, וכשעולים לעליה בתורה, גם כן אומרים ברכה. ואיך אפשר להיות, שתלמידי חכמים אין מברכין בתורה תחילה. ולפי הנ"ל יש לפרש, זה שלומדים תורה ואין מכוונים טרם לימוד התורה בגלל מה הם לומדים, כלומר מה הם רוצים עבור ההתעסקות בתורה. היות שאין עושים שום פעולה, אלא בכדי שיביא להם איזו תועלת.

והתשובה היא, שלא ברכו בתורה תחילה. כלומר, שלא היתה תחילה הכוונה, שהתורה צריכה להביא להם ברכה. שענין ברכה הוא בחינת השפעה. כלומר, שלא כוונו שהתורה יביא להם כלים של ברכה, היינו כלים דהשפעה. לכן מהתורה שלהם לא יכולים לצאת בנים, שיהא ניכר עליהם, שהם תלמידי חכמים. אלא כנ"ל, שהתורה שלהם, מה שהם לומדים, אינה מוציאה להם בחינת מצות, הנקראים בחינת "מעשים דלהשפיע", אלא הם נשארים בחינת "עקר", והתורה שלהם היא בחינת "עקרה".

כלומר, שתלמידי חכמים אלו, שלומדים תורה, אין מולידים את הבנים שלהם, היינו המעשים הנקראים "מצות", שיהיו ניכרים, שהם באים מתלמידי חכמים, כלומר, שהם מעשים טובים, שנקראים "מעשים דהשפעה", שהאור תורה הוליד אותם. וזה נקרא "אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם". כלומר, שלא ניכר על מעשים שלהם, שצריכים להיוולד מאור התורה. שזהו נקרא "תלמיד חכם". היינו, שלומדים תורה והאור תורה צריך להוליד מעשים, היינו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, ושיזכו לדביקות בה', שיהיו דבוקים בחיי החיים. ומדוע אין להם זה. וזה הוא משום "שלא ברכו בתורה תחילה". היינו כנ"ל, שלפני למוד התורה לא כוונו דעתם, שהולכים ללמוד בכדי שהמאור התורה יביא להם הסגולה, שיחזיר אותם למוטב.

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת". היות שענין בנים הוא בחינת מצות. היינו, שכל מעשי המצות שעושה, הם בע"מ להשפיע, שזה נקרא "דביקות בחיי החיים". מובן מאליו, אם אין לו כלים דהשפעה הוא נפרד מחיי החיים. לכן נחשב כמת, על דרך שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים".

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל על הכתוב "ציון דורש אין לה", מכלל דבעי דרישה, שפירוש, שענין "ציון" נקראת "מלכות", היינו "מלכות שמים", כלומר שכל מעשי האדם יהיו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, כמו שכתוב "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיות".

היינו, מה שנוגע לתועלת עצמו, זה הוא בסדר, שכולם משתדלים שיהיה על תכלית השלימות. מה שאם כן "עיר האלקים", שהיא עבודת הקודש, לעבוד לתועלת ה', עבודה זו היא עבודה של שפלות. ולזה צריכים אור תורה. היינו זה שלומד תורה, צריך לפני לימוד התורה לדרוש מהתורה, שיתן לו המאור הזה, שיוכל לעבוד לתועלת ה'.