מהו האיסור לתת שלום מטרם שמברך לה', בעבודה

תשמ"ט - מאמר י"ז

1988/89 - מאמר 17

הזה"ק תצוה דף כ', ובהסולם אות נא כותב שם, וזה לשונו: ר' יהודה פתח, חדלו לכם מן האדם, אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא, וכו', וכי הזהיר הנביא להמנע משאר בני אדם, וכן שאר בני אדם יחדלו ממנו, ויהיו נמצאים בני אדם, שלא יקרבו זה אל זה לעולם, ומשיב, אלא העמידו הכתוב, במי שמשכים לפתחו של חבירו, לתת לו שלום, מטרם שמברך אל הקב"ה, ועל זה נאמר חדלו וכו', עד כאן לשונו.
ולכאורה מהו האיסור, אם האדם נותן שלום לחבירו מטרם שמברך לה', שזה נראה כאילו הוא מכבד את חבירו קודם שמכבד להבורא, וכי הבורא הוא נצרך לכבוד, שנגיד שאם לא מכבדו אותו לפני חבירו, הוא פגם בכבודו ית'.
הלא זה דומה שאדם נכנס ללול של תרנגולים, והאדם רואה שהתרנגול מסתכל על חבירו שבלול, ולא שם לב להאדם שהוא בעל הבית, האם שייך לומר שהתרנגול פגם בבעל הבית, וכל שכן הנבראים לגבי הבורא בטח שיותר רחוק מגדלות הבורא שהאדם יהיה נחשב משהו לגבי הבורא, שנגיד שפגם חס ושלום בכבוד הבורא.
ועוד יש להבין במה שכתוב: "אלא העמידו הכתוב, במי שמשכים לפתחו של חבירו", מהו דוקא לפתחו של חבירו, מה הם מרמזים בזה, כאילו משמע, שאם לא משכים לפתחו של חבירו, כן מותר להגיד לחבירו שלום. ויש לפרש זה בענין עבודת האדם, שבדרך העבודה, מדברים הכל באדם אחד, כלומר שענין חבירו, לומר שלום גם כן הוא באדם אחד.
ידוע שענין עבודת האדם הוא, שהאדם צריך להגיע לדביקות ה', המכונה השתוות הצורה. היות שאנו לומדים, שמצד הבורא, שרצונו להטיב לנבראיו, ברא בהנבראים רצון לקבל שהוא בחינת השתוקקות, לקבל הנאה ותענוג, שזה נקרא מטרת הבריאה. אלא בכדי שלא יהיה בחינת בושה, נעשה תיקון הנקרא צמצום, והסתר, שלא מרגישים את הקדושה, והטוב והעונג שישנו בקדושה.
והגם שאנו אומרים בכל יום, "מלא כל הארץ כבודו" מכל מקום שורה על זה בחינת הסתר, שאנו צריכים להאמין בזה, אולם כל זמן שהאדם לא תיקן מעשיו בע"מ להשפיע, לא מרגישים את זה. אלא זה תלוי לפי עבודת האדם בהשגת כלים דהשפעה, בשיעור זה מסתלק הצמצום. ומתחיל להרגיש את מציאות ה', וזהו כל עבודתנו להגיע לידי השתוות הצורה, המכונה דביקות בה'.
ובכדי לזכות לכלים דהשפעה, יש סדר שלם של עבודה, כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל, את ענין שלש נפשות שישנו באדם:
א. נפש דקדושה, שבזה הנפש אין מה לתקן,
ב. נפש דשלש קליפות הטמאות, שכאן אין מקום לתקן, שרק בגמר התיקון זה יתוקן,
ג. הוא הנפש דקליפת נוגה, שהוא חציה טוב וחציה רע שכל עבודת האדם הוא בנפש הזו, שאם האדם עושה מצוה אז הנפש הזו מתחבר לקדושה, ואם חס ושלום עושה עבירה הנפש הזו מתחבר להנפש של שלש קליפות הטמאות. לכן בנפש הזו, הוא בידו להכריע בין לרע ובין לטוב. וכל העבודה הוא רק בנפש הזו.
לכן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ, בבחינת האמת, שהוא בכדי להגיע לדבקות הי, אז יש לפניו ב' דרכים, היינו שהעבודה שהוא עובד, שהשכר יהיה לתועלת עצמו, ולא לתועלת ה', שזה נקרא, שהוא רוצה לזון את נפש דקליפה, כלומר שהיא תקבל את השכר תמורת עבודתו. ואם הוא רוצה שע"י עבודתו, יזון הקדושה, כלומר שהשכר תמורת עבודתו, יהיה רק לתועלת ה' שאז נמצא שמהעבודה שלו, ניזון נפש דקדושה וזה נקרא שהנפש דקליפת נוגה מצטרפת לנפש דקדושה,
אמנם יש לדעת שענין לבוא לדרגת, "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", אין הדבר הזה נעשה בפעם אחד, אלא כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כלומר אנו רואים מה שחז"ל באים לנו להשמיענו ב' דברים:
א. שלא בפעם אחת מכניעים את הרע, אלא כל יום ויום יש עבודה חדשה, כמ"ש "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום",
ב. שאין האדם מסוגל להכניעו בלי עזרת ה'.
וב' בחינות אלו, נקראים אור וכלי. זאת אומרת החסרון שהאדם מוצא בעצמו שהרע שולט עליו, הוא הכלי. כלומר שהוא מרגיש עד כמה שהוא מרוחק מלעבוד לשם שמים וענין אהבת ה', בכל לבבך וכו', ולא לתועלת עצמו אין הגוף מסוגל להבין, איך אפשר להיות דבר כזה, הלא זה הוא ממש נגד השכל והדעת, שיהיה אפשרות להיות דבר כזה במציאות.
וענין קבלת עול מלכות שמים האדם יכול להבין, רק אם על ידי זה הקב"ה יתן לו את כל משאלות לבו. כלומר האדם יכול להבין, שה' ישמש את האדם, וישרת את האדם, ויתן לו כל מחסוריו, אבל להיפך, היינו שהאדם ישמש לה', ויחשוב תמיד במה הוא יכול להנות לה', שה' יהנה ממעשיו, כמ"ש "ישמח ה' במעשיו", היינו שהמעשים של הקב"ה שהם הנבראים שהם יגרומו לו שמחה, אז האדם שואל, מה אני ארויח אם אני אגרום שמחה לקב"ה. כי הגוף של אדם אינו מבין רק מה ששייך לתועלת עצמו.
החסרון הזה שהאדם מתחיל להרגיש שאין הוא מסוגל לעבוד לתועלת ה' זה נקרא כלי, היינו צורך למי שיעזור לו, שכן יהיה לו רצון, לעבוד לתועלת ה'. והעזרה שהוא מקבל מלמעלה, הנקרא הקב"ה עזרו, זה נקרא אור. וב' אלה, מתגלים בזה אחר זה, ולא בפעם אחת כנ"ל. לכן אמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", כלומר שאינו נגמר האור וכלי ביום אחד, אלא זהו כמו שכתוב: "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", כלומר עד שהכלי מקבל שיעור שלם של חסרון, שיהא מתאים לקבל אור בשלימות.
וזהו כמו שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קמא, ובהסולם אות קמ) וזה לשונו, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת", וכו', כי מטרם גמר התיקון, דהיינו מטרם שהכשרנו את כלי הקבלה שלנו לקבל רק ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרנו, ולא לטובת עצמנו, נקראת המלכות בשם אילנה דטוב ורע, כי המלכות, היא הנהגת העולם, לפי מעשה בני אדם, וכו', שהנהגה זו מכשיר אותנו, סוף כל סוף, לתקן כלי קבלה שלנו, ע"מ להשפיע, ולזכות לעונג ולטוב, שחשב בעדנו, וכו'.
והנה הנהגת טוב ורע, גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות, וכו', ותדע שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, וכו', כי כל הלילות האלו, שהם הירידות היסורים והעונשים, שהפסיקו את דבקות ה', עד שנעשו ימים מרובים, בזה אחר זה, הנה עתה אחר שגם הלילות, והחושך שבינתים, נעשו גם הם לזכויות ולמעשים טובים, וכו', שוב אין הפסקות בינתים, ונמצאים מתחברים, כל השתא אלפי שני, ליום אחד גדול בלבד, וכו'.
וז"ס יומא ליומא יביע אומר, כי המילה הנ"ל שהפסיקה בין יומא ליומא, נעשית עתה לשבח גדול, ומשבח ליה, כי נעשית לזכות, ועל כן נעשו כולם יום אחד לה'. וכו', כי רק כולם יחד בקיבוץ, נעשו ראויים לקבל הדעת הגדולה. עד כאן לשונו.
ובהאמור יוצא שרק ע"י הירידות והעליות, הנקראים ימים ולילות, כשהם מצטרפים לשיעור שלם שיהיו מוכשרים לקבל את הדעת הגדול, מוכרח להיות כלי גדול, היינו צורך גדול. שזה באה מכח הירידות שהוא רואה, שהוא נעשה כל פעם יותר נצרך להבורא, שיעזור לו לצאת מאהבה עצמית, וכל יום ויום היינו העליות, כלומר שכל פעם הוא מקבל עזרה שזהו נקרא אור ושפע, שהמאור שבה מחזירו למוטב.
וזה נקרא הקב"ה עזרו, שדוקא ע"י שניהם משיגים כלי שיהא ראוי לקבל את העונג והטוב מה שה' חשב בעדו, וזה נקרא שקבל את התיקון ואת ההכשרה בכדי לקבל את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו.
אולם הכי קשה בעבודה הוא, בזה שסדר עבודה הוא, בבחינת שני כתובים המכחישים זה את זה, שקשה להבין, איך יכולים להיות שניהם אמת.
לדוגמא, כתוב במאמר בסדר העבודה של אאמו"ר זצ"ל: "כשמיחסים את העבודת לה', להאמין שה' מקבל את עבודתנו ולא חשוב באיזה צורה נראה את העבודה". שמשמע לא חשוב אם הוא עובד בגדלות הדעת וההבנה, אלא אם האדם מיחס את העבודה לה', זאת אומרת הוא עובד על הכוונה דלהשפיע, הקב"ה מקבל עבודתו לרצון, היינו אפילו שתהיה בתכלית הפשטות, בלי שום הבנה, שזה משמע אבל הוא צריך, לכוון בע"מ להשפיע, והוא אמר באיזה צורה שהוא, צריכים להאמין שישמע, אפילו שלא מכוון דוקא בע"מ להשפיע, אלא שהוא מכוון שהוא מדבר לה' אז האדם צריך להאמין, שה' שומע תפילתו.
ומצד השני, כתוב בפרי חכם (חלק ב', דף סה) שהאדם צריך להשתוקק, להשגת קוב"ה, כלומר להדבק בו, בהכרה שלימה, שזה בחינת קוב"ה. שפירושו, שהאדם צריך ללכת בקו ימין הנבחן לשלימות, ולהתפלל לה' ולהודות לה', אפילו אינו מוצא בעצמו, שום דבר שיהיה לו תשוקה לרוחניות. ולפי זה איך הוא יכול לבוא להודות לה' ולומר שה' שומע מה שהוא מדבר אליו שזהו הפירוש שמיחסים את העבודה לה', הוא מקבל עבודתו, ולא חשוב באיזה צורה נראה העבודה.
אלא אם הוא רק מיחס לה', ואומר זה שאני פונה לה', ומאמין שהוא יכול לענות, לי, על משאלותי, שבזה האדם שמח ומרגיש עצמו, לאיש מרים מעם. כלומר ששאר אנשים, אין להם שום ענין עם רוחנית, והוא מאמין, שה' נתן לו על כל פנים, [הרגשה] שאין לו רוחניות, לא חשוב באיזה צורה שהוא, אלא זה שיש לו ההתענינות, לחשוב בקשר לרוחניות, לא חשוב, אם יש לו או אין לו, או שהוא עכשיו בתכלית השפלות, היינו שהוא רואה שאין לו עתה שום רצון שיעלה בדרגה, ולצאת מהשפלות, אולם הוא נותן תודה לה' על זה, לכל הפחות שהוא חושב על רוחניות, ולשאר אנשים אין להם, שום מחשבה לרוחניות.
אם הוא יכול לתת תודה לה' הוא מקבל מזה שמחה, ו"מתוך שלא לשמה בא לשמה", ועל ידי זה הוא עולה ממצב השלמות שלו, ויכול ע"י זה לבוא לידי מצב שאפילו הוא שוכח, את מצב השפלות שהיה נמצא בה, מטרם שעשה את החשבון ונתן תודה לה', ונדמה לו כאילו הוא תמיד היה במצב הזה.
וזה נמשך, מבחינת "ברוך מתדבק בברוך", היות שהתודה שנותן לה', זה עושה את האדם, שירגיש עצמו לשלם, ובשיעור השמחה, שהוא ממשיך, כך הוא יכול לעלות בדרגה. ובטח צריכים לומר שהדרך הזה הוא אמת, היינו שאין כח להאדם להעריך את החשיבות של קדושה, אלא הנגיעה של משהו בקדושה, הוא חשוב לאין קץ, אצל הבורא מכל הדברים הגשמיים.
ועל תענוגים גשמיים האדם יודע שכדאי לתת על זה תודה לה', והסיבה הוא משום שהתענוגים הגשמיים נתן הבורא אותם בבחינה, שהאדם המקבלם, ירגיש הנאה והתרוממות רוח. מה שאין כן על קדושה, נתן לצורך תיקון, כמו שלמדנו, בחינת העלם והסתר.
אבל האדם צריך להאמין, שהגם אצל אדם, הוא רק מה שהוא מגולה, נגד עיניו את החשיבות שבדבר, על זה הוא יכול לתת תודה רבה, אבל מה שלא נראה נגד עיניו, שיהא דבר זה חשוב, זה הוא לא מחשיב, אבל מכל מקום מי שרוצה לכנס בעבודת ה', הוא מוכרח להאמין באמונת חכמים, ולומר שנגיעה קטנה בקדושה, לדבר גדול יחשב. ולעבוד על זה, להחשיב את הדבר עד שיהיה ביכלתו, להוציא שמחה מהדבר קטן הזה.
וזה נקרא בלשון חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו", שהוא מסתפק במועט. היינו אפילו על דבר מועט, הוא מסוגל לתת תודה רבה, כאילו היה מקבל דבר גדול. לכן כל נגיעה שיש לו אפילו שהוא שלילי, גם זה נחשב לחיוב.
כלומר זה שהאדם רואה ומרגיש, איך שאין לו רצון וחשק לעבודה, שזהו שלילי ממש, ומכל מקום אם הוא יכול להוציא מזה, ולראות איך שיש לו על כל פנים מחשבה לחשוב בקשר לרוחניות, והוא מודה ומשבח לה', בזה שיש לו ענין עם רוחניות, והוא רואה שיש אנשים שה' לא נתן להם אפילו לחשוב, בענין עבודה, והוא מאמין בזה, שה' כן בחר בו, לתת ידיעה שיש ענין רוחניות, ואומר שרק ה', עוד לא נתן לו רשות לכנס, לעבוד עבודת הקודש, וממצב הזה אם הוא יכול לקבל שמחה, זה יכול להוציאו ממצב השפלות שלו ולהכנס לקדושה כנ"ל.
אולם מצד השני, צריך האדם לעורר בעצמו, את ערך עבודה שהוא על דרך האמת, כלומר מה שמוטל על האדם לתקן. וזהו כמו שכתוב שם, היינו שהאדם צריך להגיע לשלימות, לזכות לבחינת תר"ך פעמים מכפי שהיה לו השגה מטרם שהנשמה ירדה בגוף, והגם שזהו בסתירה לבחינת ימין, אבל גם זה אמת, היינו השלימות הוא דוקא שיגיע לתקן מה שמוטל עליו.
ובהאמור נבין מה ששאלנו מהו האיסור לתת שלום לחברו, מטרם שבירך את ה'. שצריכים לדעת בענין עבודה שכל אדם הוא עולם מלא, נמצא שגם חבירו הכוונה, הוא להגוף, מבחינת שיש לו נפש דקליפת ערלה [נוגה]. "לתת שלום" פירושו, היינו שיהיה לו שלימות, מטרם שברך לה', כלומר שהיסוד שלו צריך להיות, לברך את ה', היינו את כל מה שהוא עושה, הוא הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא הנפש דשלש קליפות הטמאות. ולכן כשהוא השתדל מקודם לכוון, שהכל יהיה לתועלת ה', אח"כ יכול לתת שלום לחבירו, היינו שאז הוא מכניע את חבירו, בזה שיהיה כפוף לעסוק גם הוא לתועלת ה'.
נמצא שאם הוא מברך לה' טרם שנותן שלום לחבירו, כלומר שרוצה שכבוד ה' יהיה מגולה, כמו שכתוב: "ברצות ה' דרכו איש גם אויביו ישלים עמו" צריך להיות, ולא להיפך. וזהו שאסור להשכים לפתחו של חבירו וכו'.